משנה תורה לרמב"ם ספר טהרה הלכות טומאת צרעת

הלכות טומאת צרעת פרק ה

א  מי שהייתה מכה בעור בשרו, ונפשט העור מחמת המכה--אם הייתה המכה מחמת האש, כגון שנכווה בגחלת או ברמץ או בברזל שליבנו באש ובאבן שליבנה באש וכיוצא בהן--הרי זו נקראת מכווה.  ואם הייתה המכה שלא מחמת האש--בין שלקה באבן או בעץ וכיוצא בהן, בין שהייתה המכה מחמת חולי הגוף, כגון גרב או חזזית שהפסיד העור, או שחפת וקדחת או דלקת וכיוצא בהן שהשחיתו העור--הרי זה נקרא שחין.

ב  ליבן שפוד והכה בו--אם היה ראשו מבורז, הרי זה מכווה; ואם היה ראשו חד, הרי זה ספק אם היא מכווה או שחין.  לקה במי טבריה, או בגפת, וכיוצא בהן--הרי זה שחין.

ג  השחין והמכווה--כל זמן שהן מכות טרייות--הן הנקראין מורדין, ואינן מיטמאין בנגעים כלל.  חיו השחין והמכווה, ונתרפאו ריפוי גמור--אף על פי שהמקום צלקת, ואינו דומה לשאר העור--הרי הן כעור הבשר לכל דבר, ומיטמאין בשלושה סימנין, ויש בהן הסגר שני שבועות כמו שביארנו.

ד  התחילו השחין והמכווה לחיות ולהתרפאות, ונעשת עליהן קליפה כקליפת השום--זו היא "צרבת השחין" (ויקרא יג,כג) האמורה בתורה, ו"מחית המכווה" (ויקרא יג,כד) האמורה שם; ומיטמאות בשני סימנין בשיער לבן או בפסיון, ואין בהן הסגר אלא שבוע אחד.

ה  כיצד:  בהרת שהייתה בצרבת השחין או במחית המכווה--אם היה בה שיער לבן, יחליט.  לא היה בה שיער לבן--יסגיר שבוע אחד, ויראה בסוף השבוע:  אם נולד בה שיער לבן, או פסת--יחליט.  ואם לא נולד בה כלום, יפטור; פסת לאחר הפטר, או נולד בה שיער לבן--יחליט.

ו  [ה] השחין והמכווה, אין מצטרפין זה עם זה; לפיכך חלקן הכתוב לומר שאין מצטרפין זה עם זה, ואין פוסין זה לזה, ואין פוסין לעור הבשר, ולא בהרת עור הבשר פוסה לתוכן.

ז  כיצד:  היה שחין בצד המכווה, ובהרת כגריס בשתיהן--הרי זה טהור; הייתה באחת מהן, ופסת לשנייה, או שפסת לעור הבשר--טהור.  הייתה בהרת בעור הבשר, ופסת לאחת מהן--אינו פסיון.

ח  היה בתוך כפו צרבת שחין כגריס, ובה בהרת כגריס--יסגיר:  שאף על פי שאינה ראויה לשיער לבן, ולא לפסיון--שמא ייוולד לו שחין אחר בצידה, ותפסה לתוכו.

ט  [ו] שחין שנעשה מכווה, ביטלה מכווה את השחין; ומכווה שנעשת שחין, ביטל שחין את המכווה.  אם אין ידוע אם שחין היו, או מכווה--אין בכך כלום:  ששניהם סימן אחד, וטומאה אחת; ולא חלקן הכתוב, אלא לומר שאינן מצטרפין.

י  [ז] הסגירו בבהרת שבשחין, ובסוף השבוע נעשה עור הבשר, או שהסגירו בעור הבשר, ובסוף השבוע נעשה שחין--ייראה כתחילה.

יא  [ח] מי שנשר כל שיער ראשו--בין מחמת חולי, בין מחמת מכה שאינה ראויה לגדל שיער, בין שאכל דברים המשירין את השיער, או סך דברים שהשירו שיערו--אף על פי שראוי לגדל לאחר זמן, הואיל ואבד כל שיער ראשו עתה, הרי זה נקרא קירח, או גיבח:  אם נשר שיערו מן הקודקוד ולמטה שופע לאחוריו, עד פיקה של צוואר--נקרא קירח; ואם נשר מן הקודקוד ולמטה שופע לפניו, עד כנגד פדחתו--נקרא גיבח.

יב  [ט] הקרחת והגבחת--מיטמאות בשני סימנין, במחיה ובפסיון, ויש בהן הסגר שני שבועות:  שנאמר בהן "כמראה צרעת, עור בשר" (ויקרא יג,מג).  ולפי שאין בהן שיער, אין השיער הלבן סימן טומאה בהן.

יג  וכיצד מיטמאין בשני סימנין, ובשני שבועות:  שאם הייתה בהרת בקרחתו או בגבחתו--אם הייתה בה מחיה, יחליט.  לא הייתה בה מחיה, יסגיר ויראה בסוף השבוע:  אם נולדה בה מחיה, או פסיון--יחליט.  לא נולד בה כלום, יסגיר שבוע שני:  פסת או שנולד בה מחיה, יחליט.  לא נולד בה כלום, יפטור; ואם פסת או נולד בה מחיה לאחר הפטר, יחליט.

יד  [י] הקרחת והגבחת, אין מצטרפות זו עם זו:  שנאמר "בקרחתו או בגבחתו" (ויקרא יג,מב; ויקרא יג,מג)--מלמד שהן שתיים, ואין פוסות מזו לזו, ולא לשאר עור הבשר, ולא בהרת עור הבשר פוסה לתוכן.

טו  [יא] הקרחת או הגבחת או הזקן שנקרח, ונעשה בהן שחין או מכווה--מיטמאין כשחין וכמכווה שבעור הבשר:  שהראש או הזקן שנקרחו--כעור הבשר לכל דבר, אלא שאין מיטמאין בשיער לבן.

טז  הראש והזקן, קודם שיצמח בהן השיער ועדיין לא העלו שיער מעולם, וכן הדילדולין שבראש ושבזקן--הרי הן כעור הבשר, ומיטמאין בשלושה סימנין ובשני שבועות.  וכן זקן האישה והסריס--עד שלא העלו שיער, הרי הן כעור הבשר; ואם העלו שיער, הרי הן כזקן האיש--שמיטמא בנתקין כמו שיתבאר, ואינו מיטמא בבהרת.