משנה תורה לרמב"ם ספר טהרה הלכות טומאת מת

הלכות טומאת מת פרק כב

א  שולי המחצין, ושולי קרקרות כלים, ודופנותיהן מאחוריהן--אין מצילין בצמיד פתיל באוהל המת; קירסמן, ושפן, ועשין כלים--מצילין בצמיד פתיל:  שאין מציל בצמיד פתיל אלא כלים.  [ב] כלי חרס שנתן בו טיט עד חצייו, לא ביטלו; ואם השקיע בו את הכלים, מציל.

ב  [ג] כלי חרס מציל בצמיד פתיל, עד שיינקב במוציא רימון; ובגדול, עד שייפחת רובו.  כיצד:  כלי גדול שנפחת רובו, והקיפו צמיד פתיל, וסתם מקום הפחת בצמיד פתיל--הרי זה מציל, אף על פי שאינו חשוב כלי לעניין טומאה.

ג  אבל כלי המוקף צמיד פתיל שהיה נקוב או סדוק, ולא סתם הנקב--נטמא, ואינו מציל.  וכמה יהיה בנקב:  אם היה כלי העשוי לאוכלים, שיעורו במוציא זיתים; היה עשוי למשקה, שיעורו בכונס משקה.  העשוי לכך ולכך, מטילין אותו לחומרו; ומשיינקב בכונס משקה, אינו מציל--עד שיסתום הנקב, או ימעטנו.

ד  תנור שהייתה סרידה על פיו, ומוקף צמיד פתיל, ונתון באוהל המת, ונסדק התנור--אם היה הסדק מלוא פי מרדע, שהוא היקף טפח--נטמא התנור, ואף על פי שאין המרדע יכול להיכנס בסדק, אלא הרי הוא כמותו בשווה; פחות מכאן, התנור טהור.  נסדקה הסרידה שעל פיו כמלוא פי מרדע נכנס, הרי זה טמא; פחות מכאן, ניצול בצמיד פתיל.  היה הסדק עגול--אין רואין אותו ארוך, אלא שיעורו מלוא פי מרדע נכנס.

ה  תנור המוקף צמיד פתיל, שניקב נקב בעינו של תנור הטוחה--אם היה הנקב מלוא כוש, נכנס ויוצא כשהוא דולק--הרי זה נטמא; ואם היה הנקב פחות מזה, ניצול.  [ו] ניקב התנור מצידו--שיעורו מלוא כוש, נכנס ויוצא שלא דולק.

ו  וכן מגופת החבית שניקבה, שיעורה כדי שתיכנס מיצה שנייה של שיפון בנקב; וחצבים גדולים שניקבו, שיעורן כדי שתיכנס מיצה שנייה של קנה.  פחות מכאן, טהורין.  במה דברים אמורים, בזמן שנעשו ליין.  אבל אם נעשו לשאר המשקין--אפילו ניקבו בכל שהן, נטמאו; ואין צמיד פתיל מועיל להם, עד שיסתום הנקב.  ואף בזמן שנעשו ליין, לא אמרו אלא שניקבו שלא בידי אדם.  אבל אם נעשו בידי אדם--אפילו כל שהן, טמאים; ואינן ניצולין, עד שייסתם הנקב.

ז  חבית שהיא מלאה משקין טהורין, ומניקית של חרס בתוכה, והחבית מוקפת צמיד פתיל, ונתונה באוהל המת--החבית והמשקין טהורין.  והמניקית טמאה--מפני שקצתה האחת, בתוך החבית המוקפת, והקצה השני פתוח לאוהל המת, ואינו סתום:  אף על פי שהיא עקומה, אין העקום כסתום.

ח  חבית המוקפת צמיד פתיל שניקבה מצידה, וסתמו שמרים את הנקב--תציל.  אגף חצי הנקב, וסתם חצייו--הרי זה ספק, אם הציל אם לא הציל.  סתם את הנקב בזמורה, עד שימרח מן הצדדין; סתמו בשני קיסמים, עד שימרח מן הצדדין ובין זמורה לחברתה.

ט  וכן נסר שהוא נתון על פי התנור, ומירח מן הצדדין--הציל; היו שני נסרים, עד שימרח מן הצדדין ובין נסר לחברו.  חיבר את שני הנסרים במסמרים של עץ וכיוצא בהן, או שליפף עליהן שוגמין--אינו צריך למרח מן האמצע.

י  במה מקיפין:  בסיד ובגבסים, בזפת ובשעווה, בטיט ובצואה ובחמר ובחרסית, ובכל דבר המתמרח; ואין מקיפין לא בעבץ ולא בעופרת, מפני שהוא פתיל ואינו צמיד.  ומקיפין בדבילה שמנה שלא הוכשרה, ובבצק שנילוש במי פירות כדי שלא ייטמא--שדבר טמא, אינו חוצץ.

יא  [ט] מגופת החבית שנתחלחלה--אף על פי שאינה נשמטת, אינה מצלת:  שהרי נתרעע הצמיד.  הכדור והפקעת של גמי שנתנן על פי החבית, ומירח מן הצדדין--לא הציל, עד שימרח על כל הכדור ועל כל הפקעת מלמטן למעלן.  וכן במטלית של בגד, שקשרה על פי הכלי; הייתה של נייר או של עור, וקשרה במשיחה--אם מירח מן הצדדין, הציל.

יב  [י] חמת של עור הדג או הנייר, שהלביש בהן את החבית, וצררה מלמטה--הרי זו מצלת; ואם לא צררה--אף על פי שמירח מן הצדדין, לא הציל.

יג  [יא] חבית זפותה, שנתקלף החרס מלמעלה, והזפת שלה עומד, ונתן כסוי על הזפת, ודחקו עד שדבק בזפת, ונמצא הזפת עומד בין הכסוי ובין קרקע החבית--הרי זה מציל; וכן בכלי המורייס וכיוצא בהן מדברים המתמרחין, שהיה המתמרח בין הכסוי ובין הכלי כמו זר--הואיל והכול דבוקין, הרי זה מציל.