משנה תורה לרמב"ם ספר טהרה הלכות טומאת מת

הלכות טומאת מת פרק יא

א  ארץ העמים--בתחילה גזרו על גושה בלבד, כבית הפרס, ולא היו מטמאים אלא המהלך בה, או נוגע או נושא מעפרה.  חזרו וגזרו על אווירה שיטמא, ואף על פי שלא נגע ולא נשא, אלא כיון שהכניס ראשו ורובו לאוויר ארץ העמים, נטמא; וכן כלי חרס שהכניס אווירו לארץ העמים, ושאר כלים שהכניס רובם לאוויר ארץ העמים--נטמאו.

ב  טומאת אוויר ארץ העמים--לא עשו אותה כטומאת עפרה, אלא קלה היא ממנה:  שעל טומאת עפרה, שורפין תרומה וקודשים; והמיטמא בגושה טמא טומאת שבעה, וצריך הזיה שלישי ושביעי.  אבל המיטמא באווירה, אינו צריך הזיה שלישי ושביעי, אלא טבילה, והערב שמש; וכן תרומה וקודשים שנטמאו מחמת אווירה--תולין, לא אוכלין ולא שורפין.

ג  עפר ארץ העמים ועפר בית הפרס--מטמאין במגע ובמשא, כמו שביארנו.  וכמה שיעורן--כחותם המרצופין, והוא כפיקה גדולה של סקאין.

ד  עפר בית הפרס ועפר חוצה לארץ שבאו בירק--אם יש במקום אחד כחותם המרצופין, מטמא; ואם לאו, אינו מצטרף:  שלא גזרו אלא על גוש כברייתו.  מעשה שהיו איגרות באות מחוצה לארץ לבני כוהנים גדולים, והיו בהן כסאה וכסאתיים חותמות; ולא חשו להן משום טומאה, לפי שלא היה בחותם מהן כחותם המרצופין.

ה  [ד] המביא תנורים וספלין וכלי חרס מחוצה לארץ--עד שלא הוסקו, טמאים משום ארץ העמים; משהוסקו, טמאים משום כלי חרס שנטמא בארץ העמים, שאינו מטמא אדם וכלים, כמו שביארנו.

ו  [ה] המהלך בארץ העמים, בהרים ובסלעים--טמא טומאת שבעה; בים ובמקום שהים עולה בזעפו--טהור משום נוגע בארץ העמים, וטמא משום אווירה.  הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל הפורחין באוויר--טמא, שאוהל זרוק אינו קרוי אוהל.

ז  [ו] סוריה--עפרה, טמא כחוצה לארץ; ואווירה טהור, לא גזרו על אווירה.  לפיכך אם הייתה סמוכה לארץ ישראל שפה בשפה, ולא היה מפסיק ביניהן, לא ארץ העמים, ולא בית הקברות, ולא בית הפרס--הרי זה יכול להיכנס לה בטהרה, בשידה תיבה ומגדל:  והוא, שלא ייגע בגושה.  וכן ארץ העמים הסמוכה לארץ ישראל, ואין ביניהן מקום טמא--הרי זו נבדקת, וטהורה.

ח  [ז] מקום ששכנו בו גויים בארץ ישראל--הרי זה מטמא כארץ העמים עד שייבדק, שמא קברו בו נפלים.  [ח] ותרומה וקודשים שנטמאו מחמת מדור העמים--תולין, לא אוכלין ולא שורפין.  וכמה ישהו במקום, ויהיה צריך בדיקה--ארבעים יום, כדי שתתעבר אישה ותפיל נפל שמטמא.

ט  אפילו איש שאין עימו אישה--אם שהה ארבעים יום, מדורו טמא עד שייבדק:  גזירה, משום מדור שתהיה בו אישה.  אפילו עבד, או אישה, או סריס, או קטן בן תשע שנים ויום אחד--עושה מדור העמים.

י  [ט] מדור גויים שהיה בו עבד מישראל, או אישה, או קטן בן תשע, משמרין אותן שלא יקברו שם נפל--אינו צריך בדיקה.  ואת מה הן בודקין--את הביבין העמוקים, ואת המים הסרוחין; וכל מקום שהחזיר והחולדה יכולין להוליך משם הנפל--אינו צריך בדיקה, מפני שהן גוררין אותן משם.  מדור העמים שחרב, הרי הוא בטומאתו עד שייבדק.

יא  [י] האיצטוונייות, אין בהן משום מדור גויים, לפי שהיא גלויה, ואין בה מקום להטמין הנפלים.  ועשרה מקומות, אין בהם משום מדור גויים--לפי שאין דירתן קבועה, לא גזרו עליהן טומאה.

יב  ואלו הן העשרה מקומות--אוהלי הערביים, והסוכות, והצריפין, והבורגנין, ותקרה שעל גבי העמודים ואין לה דפנות והן בתי הקיץ, ובית שער, ואווירה של חצר, והמרחץ, ומקום שעושין בו החיצים וכלי המלחמה, ומקום הלגיונות.

יג  [יא] החנות--אין בה משום מדור גויים, אלא אם כן היה דר בתוכה.  חצר שהיא טמאה משום מדור העמים, הרי בית שער שלה ואווירה טמאין כמוה.  ואין מדור העמים ולא בית הפרס, בחוצה לארץ.

יד  [יב] עיירות המובלעות בארץ ישראל--כגון סיסית וחברותיה, אשקלון וחברותיה--אף על פי שפטורות מן המעשרות ומן השביעית, אין בהן משום ארץ העמים.  וחזקת דרכים של עולי בבל טהורות, אף על פי שהן מובלעות בארץ העמים.