משנה תורה לרמב"ם ספר טהרה הלכות טומאת מת
הלכות טומאת מת פרק י
א איזה הוא בית הפרס--זה מקום שנחרש בו קבר, שהרי נידקדקו עצמות המת בתוך העפר, ונתפרסו בכל השדה. וגזרו טומאה על כל השדה שנחרש בה הקבר: אפילו חרש על גבי הארון, ואפילו היה מושקע ברובדין ובאבנים, ואפילו היה על גבי הארון רום שתי קומות--הואיל וחרש קבר, הרי זה עושה בית הפרס.
ב עד כמה הוא נעשה בית הפרס, מאה אמה על מאה אמה ממקום הקבר. [ב] כל הריבוע שהוא בית ארבעת סאין--הרי הוא בית הפרס, ועפרו מטמא במגע ובמשא כמו שביארנו. ואינו מטמא באוהל; וכן המאהיל על בית הפרס הזה, טהור.
ג התחיל לחרוש את הקבר, והיה חורש והולך, וקודם שיגמור מאה אמה ניער את המחרשה, או שהטיח בסלע, או בגדר--עד שם הוא עושה בית הפרס בלבד; והשאר טהור, שהרי לא הגיע אליו במשך המחרשה.
ד חרש כמו חמישים אמה או יתר, וחזר וחרש עד שהשלים המאה--הכול בית הפרס; היה חורש והולך חוץ למאה אמה--ממאה ולחוץ טהור, שאין עצמות קבר מגיעות ליתר ממאה.
ה [ד] חזקת העצמות המכוסות--שהן של אדם, עד שייוודע שהן של בהמה; וחזקת העצמות המגולות--שהן של בהמה, עד שייוודע שהן של אדם.
ו היה שם חריץ מלא עצמות אדם, או שהיו עצמות אדם צבורות על גבי קרקע, וחרש עצמות אלו עם השדה, או שחרש שדה שאבד בה קבר--הרי זה אינו עושה בית הפרס, שלא גזרו טומאה אלא על שדה שנחרש בה קבר ודאי; וכן החורש את המת בשדה, אינו עושה בית הפרס: שכל אלו, דבר שאינו מצוי הוא; ולא גזרו אלא בקבר שנחרש, שהוא הדבר המצוי.
ז [ה] החורש את הקבר בשדה שאינה שלו--אינו עושה בית הפרס, שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו: אפילו שותף, או אריס, או אפיטרופוס--אינו עושה בית הפרס. חרש קבר בשדה שלו ושל חברו כאחת--שלו, עושה בית הפרס; ושל חברו, אינו עושה בית הפרס. [ו] ונוכרי שחרש קבר בשדהו--אינו עושה בית הפרס, שאין בית פרס לגויים.
ח [ז] שדה בית פרס למעלה, ושדה טהורה למטה, ושטפו גשמים מעפר בית הפרס לטהורה--אפילו הייתה אדומה והלבינה, או לבנה והאדימה--טהורה: שאין בית הפרס עושה בית הפרס, ולא גזרו טומאה אלא על גוש כברייתו.
ט [ח] בית הפרס הזה, מותר לנטוע בו כל נטע, לפי שהשורשים יורדים למטה, ולמטה משלושה בבית הפרס טהור--שהרי הקבר נפרס, על פני השדה. אבל אין זורעין בתוכה, אלא זרע הנקצר. ואם זרע, ועקר--צובר את גורנו בתוכו, וכובר את התבואה בשתי כברות, וקטנייות בשלוש כברות, שמא יש בהן עצם כשעורה; ושורף את הקש ואת העצה שם--גזירה, שמא יהיה בהן עצם כשעורה, ואם תתיר לו בהניה, מוציאו ומוכרו ונמצא מרגיל את הטומאה.
י [ט] שדה שהוחזקה שהיא בית הפרס, אפילו היא בית ארבעת כורין, ואפילו משוכה ממקום הטיט הרך שאינו נחרש ולא נעשה בית הפרס, ואפילו טהורה מקפת אותה מארבע רוחותיה--הרי היא בחזקתה.
יא [י] מצא שדה מצויינת, ואין ידוע מה טיבה--אם יש בה אילן, בידוע שנחרש קבר בתוכה; אין בה אילן, בידוע שאבד קבר בתוכה כמו שביארנו: והוא, שיהיה באותו מקום זקן או תלמיד חכמים--שאין כל אדם בקיאין בכך ויודעין שמותר לנטוע בזו, ואסור לנטוע באחרת.
יב [יא] המהלך בבית הפרס, על אבנים שאין מתנדנדין תחת רגלי אדם בשעה שמהלך עליהן, או שנכנס לה, והוא רוכב על גבי אדם ובהמה שכוחן יפה--הרי זה טהור.
יג אבל אם הילך על גבי אבנים שמזדעזעין בשעת הילוך--אף על פי שנשמר ולא נידנד, הרי זה טמא כמי שהילך על העפר עצמו; וכן אם הילך על גבי אדם שכוחו רע, עד שתהיינה ארכובותיו נוקשות זו לזו ושוקיו מרעידות כשהוא נושאו, או על גבי בהמה שכוחה רע, עד שתטיל גללים בשעת רכיבה--הרי זה טמא, וכאילו הילך ברגליו.
יד [יב] המטהר בית הפרס, צריך לטהרו במעמד שני תלמידי חכמים. וכיצד מטהרין אותו: כונס את כל העפר שהוא יכול להסיטו מעל פני כל השדה, ונותנו לתוך כברה שנקביה דקין, וממחה ומוציא כל עצם כשעורה הנמצא שם; ויטהר. וכן אם נתן על גביו שלושה טפחים עפר ממקום אחר, או שנטל מעל כל פניו שלושה טפחים--הרי זה טהור; נטל מחצייו אחד שלושה טפחים, ונתן על חצייו האחר שלושה טפחים--הרי זה טהור.
טו נטל מעל פניו טפח ומחצה, ונתן עליו טפח ומחצה עפר ממקום אחר--לא עשה כלום; וכן אם עיזקו, ובדק בשעת עיזוק מלמעלה--לא עשה כלום. רצפו באבנים שאינן מתנדנדין מהילוך אדם, הרי זה טהור.
|