משנה תורה לרמב"ם ספר טהרה הלכות טומאת מת

הלכות טומאת מת פרק ח

א  שדה שאבד קבר בתוכה--עפרה מטמא במגע ובמשא, כבית הפרס:  שמא נידוש הקבר בה, ויהיו עצמות כשעורה בתוך עפרה.  וכל השדה כולה--המאהיל עליה, נטמא; ואם העמיד בתוכה אוהל, נטמא כל שיש בו באוהל--שמא האוהל שהעמיד באותה שדה, על הקבר הוא מאהיל.

ב  בנה בה בית, ועלייה על גביו--אם היה פתחה של עלייה מכוון כנגד פתחה של בית, העלייה טהורה:  שאפילו היה הקבר תחת משקוף הבית, העלייה טהורה--שהרי היא אוהל על גבי אוהל, כמו שיתבאר.  ואם לא היה מכוון, אף העלייה טמאה:  שמא אסקופת עלייה על הקבר, והרי העלייה מאהילה על הקבר.

ג  ושדה זו--מותר לזרוע בתוכה כל זרע, לפי שאין שורשי זרעים מגיעין עד לקבר; אבל אין נוטעין בתוכה אילני מאכל, מפני שהשורשים מגיעין עד המת.

ד  התלולייות הקרובות לעיר, הסמוכה לבית הקברות או לדרך בית הקברות--אחד חדשות ואחד ישנות, הרי אלו בחזקת טומאה:  מפני שהנשים קוברות שם את הנפלים, ומוכי שחין קוברין שם אבריהן.

ה  אבל הרחוקות החדשות טהורות; והישנות טמאות, שמא היו קרובות מעיר שחרבה או מדרך שאבדה.  ואיזה הוא תל קרוב, כל שאין שם תל אחר קרוב יותר ממנו; וישן, שאין אדם זוכרו.

ו  [ד] שדה בוכים, והוא המקום הקרוב לבית הקברות שהנשים יושבות שם ובוכות--אף על פי שעפרו טהור, שהרי לא הוחזקה שם טומאה--אין נוטעין אותו, ואין זורעין אותו, שלא להרגיל רגל אדם שם, שמא יש שם טומאה:  מפני שהוא קרוב לבית הקברות, כבר נתייאשו בעליו ממנו; לפיכך אפשר שיבוא אדם ויקבור בו, ומפני זה חששו לו.  ועושין מעפר מקום זה תנורים לקודש, שהרי לא הוחזקה טומאה שם.

ז  [ה] קבר הנמצא, מותר לפנותו; ואם פינהו--מקומו טמא, ואסור בהניה, עד שייבדק כמו שיתבאר.  וקבר הידוע, אסור לפנותו; ואם פינהו--מקומו טהור, ומותר בהניה.  [ו] קבר שהוא מזיק את הרבים, מפנין אותו; ומקומו טמא, ואסור בהניה.

ח  [ז] הפוגע במת מצוה--אם מצאו בתוך התחום, מביאו לבית הקברות; מצאו חוץ לתחום--אפילו בתוך שדה כרכום--קנה מקומו, וייקבר במקום שנמצא.  מצאו על המצר, מסלקו לצדדין.

ט  שדה בור מצד זה, ושדה ניר מצד זה--קוברו בשדה בור; שדה ניר ושדה זרע, קוברו בשדה ניר; שדה זרע ושדה כרם, קוברו בשדה זרע.  שדה אילן ושדה כרם--קוברו בשדה כרם, מפני אוהל הטומאה.  היו שניהן שווין, מסלקו לאיזה צד שירצה.

י  [ח] קבר הנמצא, מטמא למפרע; ואם בא אחד ואמר ברי לי שלא היה כאן קבר, אפילו קודם לעשרים שנה--אינו מטמא אלא משעת מציאה ואילך.

יא  [ט] כל המוצא קבר, או מת, או דבר שמטמא באוהל מן המת--חייב לציין עליו, כדי שלא יהיה תקלה לאחרים; ובחולו של מועד, היו יוצאין מבית דין לציין על הקברות.

יב  אין מציינין על כזית מצומצם מן המת, לפי שסופו יחסר בארץ.  ובמה מציינין--בסיד, ממחה ושופך על מקום הטומאה.

יג  אין מעמידין את הציון על גבי הטומאה, אלא יהי עודף מכאן ומכאן בצידי הטומאה, שלא להפסיד את הטהרות; ואין מרחיקין את הציון ממקום הטומאה, שלא להפסיד את ארץ ישראל.  ואין מציינין על הוודיות, שהרי הן ידועין לכול; אלא על הספקות, כגון שדה שאבד בה קבר והסככות והפרעות.

יד  [י] מצא שדה מצויינת, ואין ידוע מה טיבה--אם אין בה אילנות, בידוע שאבד בה קבר; יש בה אילנות, בידוע שנחרש בה קבר כמו שיתבאר.

טו  [יא] מצא אבן אחת מצויינת, תחתיה טמא.  היו שתיים--אם יש סיד ביניהן, ביניהן טמא.  ואם אין סיד ביניהן, אלא על ראשיהן--אם יש חרס ביניהן--טהור, שאין זה אלא בניין; ואם אין חרס ביניהן, והיה הסיד מרודה על ראשיהן מכאן ומכאן--הרי זה ציון, וטמא.

טז  מצא מצר אחד מצויין--הוא טמא, וכל השדה טהורה; וכן שניים, וכן שלושה.  מצא ארבעת מצריה מצויינין--הן טהורין, וכל השדה כולה טמאה:  שאין מרחיקין הציון ממקום הטומאה.