משנה תורה לרמב"ם ספר טהרה הלכות טומאת מת

הלכות טומאת מת פרק ז

א  בית סתום שהמת בתוכו, מטמא מכל סביביו; והנוגע בו מאחוריו, או מגגו--טמא שבעה, מפני שהוא כקבר סתום.  נפתח בו פתח, ואפילו סתמו--אם לא פרץ פצימיו--הנוגע בו מאחוריו ומגגו טהור, ואין טמא אלא כנגד הפתח.  וכמה יהיה שיעור הפתח:  המת, פתחו בארבעה טפחים; וכזית מן המת, פתחו בטפח; וגדול מכזית, הרי הוא כמת ופתחו בארבעה.

ב  המת בתוך הבית, ובו פתחים הרבה--בזמן שכולן נעולין, כולן טמאין, והיושב בצד כל פתח מהן תחת התקרה היוצאת על הפתח, נטמא.

ג  נפתח אחד מהן, או שחישב להוציאו באחד מהן, ואף על פי שחישב אחר שמת המת, אפילו חישב להוציאו בחלון שהיא ארבעה על ארבעה--הציל על הפתחים כולן, ואין טמא אלא כנגד הפתח שנפתח או שחישב עליו; והשאר טהורין--מפני שהן נעולין, והרי אין הבית כקבר סתום.

ד  וכן אם התחיל לחתור פתח להוציאו בו--משיחתור ארבעה על ארבעה, הציל על כל הפתחים כולן; היה שם פתח סתום, וחישב להוציאו בו, והתחיל לפותחו--משיתחיל לפתוח, הציל על הפתחים כולן.

ה  היו בו חלונות הרבה, וכולן מוגפות--כולן טהורות; נפתחו--כולן טמאות, ולא הצילו על הפתחים.  פתח קטן בתוך פתח גדול--המאהיל על גבי שניהן, טמא; חישב להוציאו בקטן, טיהר קטן את הגדול.  היו שניהן מתאימין--המאהיל על גבי שניהן, טמא; חישב להוציאו באחד מהן, טיהר את חברו.

ו  היה לבית פתח אחד לצפון, ופתח אחד לדרום, וחישב להוציאו בצפוני, ואחר כך באו אחיו או קרוביו ואמרו, אין מוציאין אותו אלא בדרומי--טיהר דרומי את הצפוני:  ובלבד, שלא יערים; ואם הערים, שניהן טמאין.

ז  [ג] בתים הפתוחין לאכסדרה, והמת באחד מהן--אם היה דרכו של מת לצאת בחצר--הרי בית שער טהור, והבתים טמאין; ואם לאו--בית שער טמא, והבתים טהורין.

ח  החדר שלפנים מן הבית מוגף, ונכנסה טומאה לפנימי דרך חלון--הבית החיצון טהור, מפני שהטומאה חוזרת ויוצאת דרך החלון שנכנסה בו.

ט  [ד] אין הקבר מטמא מכל סביביו, עד שיהיה שם חלל טפח על טפח על רום טפח; אפילו הגביה הבניין על גבי חלל טפח, עד לרקיע--הכול טמא, שהכול כקבר.

י  הייתה טומאה רצוצה, ולא היה שם חלל טפח--טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת:  ואין טמא אלא הנוגע כנגד הטומאה מלמעלה, או המאהיל עליה מלמעלה, או הנוגע כנגדה מלמטה, או מה שתאהיל עליו מלמטה; אבל הנוגע בצד הבניין, טהור.

יא  [ה] זה כלל גדול בטומאת מת:  שכל דבר המטמא באוהל מן המת--אם היה רצוץ, שאין לו חלל טפח--הרי הטומאה בוקעת ועולה עד לרקיע, ובוקעת ויורדת עד התהום; ואינה מטמאה מן הצדדין.

יב  כיצד:  כרי של תבואה או גל של אבנים, וכזית מן המת בתוכו, וכלים בצד הטומאה, ואינן נוגעין בה--הכלים טהורין; וכל כלי שבתוך הגל מכוון כנגד הטומאה מלמעלה או מלמטה--טמא, שהטומאה בוקעת ועולה ובוקעת ויורדת.  ואם היה מקום הטומאה חלול טפח על טפח על רום טפח--הרי הוא כקבר סתום, ומטמא מכל סביביו.

יג  [ו] בית שמילאהו עפר או צרורות--הרי זה ביטל הבית, והרי הוא כגל של עפר או צרורות; ואם הייתה טומאה בתוך העפר--בוקעת ועולה ובוקעת ויורדת, וכלים שבצידיה בתוך העפר טהורים.

יד  [ז] טומאה שהיא רצוצה בכותל, וסמך סוכה לכותל--הסוכה טמאה:  שהרי נעשה הכותל צד מצידי האוהל--ואף על פי שהצדדין טהורים לנוגע, אילו לא היה עליהן אוהל; אבל משנעשה עליהן אוהל--האוהל כולו טמא, שהרי הטומאה בתוכו.