משנה תורה לרמב"ם  ספר קרבנות הלכות מחוסרי כפרה
הלכות מחוסרי כפרה פרק ב
א הזוב האמור בתורה, היא שכבת זרע הבאה מחולי החללים שהיא מתקבצת בהם. וכשיוצא הזוב, אינו יוצא בקישוי כשכבת זרע, ואין ביציאתו תאווה ולא הניה; אלא נגרר ויורד כמו בצק של שעורים, דיהה כלובן ביצה המוזרת. אבל שכבת זרע, לבנה קשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת.
ב הרואה ראייות הזוב הגורמות לו להיות זב, מחמת חולי או אונס וכיוצא בהן--אינו זב: שנאמר "זב מבשרו" (ויקרא טו,ב)--מחמת בשרו היא שיהיה טמא, לא מחמת דבר אחר.
ג מכאן אמרו, בשבעה דרכים בודקין את הזב--במאכל, ובמשתה, במשא, ובקפיצה, בחולי, ובמראה, ובהרהור.
ד כיצד: אכל אכילה גסה, או שתה הרבה, או שאכל או שתה אוכלין או משקין המביאין לידי שכבת זרע, או שנשא משאוי כבד, או שקפץ ממקום למקום, ובכלל דבר זה אם הוכה על גבו, או שהיה חולה, או שראה אישה והתאווה שכיבתה, או שהירהר בעסקי בעילה, אף על פי שלא הירהר בבעילת אישה שהוא מכירה--אם קדם אחד מכל אלו, וראה ראייה של זוב--תולין בו, ואינו טמא.
ה [ג] הרואה קרי--אינו מיטמא בזוב מעת לעת, שראייה זו של זוב מחמת שכבת זרע היא; וכן למראה ולהרהור, תולין בהן מעת לעת. אבל למאכל ולמשתה ולמשא ולקפיצה, תולין בהן כל זמן שמצטער.
ו [ד] מי שמל, ואחר כך ראה זוב, בין גוי בין ישראל--תולין לו במילה כל זמן שמצטער; גוי שראה קרי, ונתגייר--מיטמא בזיבה מיד, ואין תולין לו מעת לעת.
ז קטן--אין תולין לו לא במראה ולא בהרהור, שאין לקטן מראה והרהור המביא לידי זוב; לפיכך בודקין אותו בחמישה דרכים בלבד. וכשם שתולין לקטן בחולייו, כך תולין לו בחולי אימו--אם היה יונק ממנה, או צריך לאימו.
ח [ה] במה דברים אמורים שבודקין את הזב בדרכים אלו, בראייה שנייה של זוב, שבה ייעשה זב, כמו שיתבאר; אבל ראייה ראשונה, אפילו ראה אותה באונס, וראייה השנייה מחמת בשרו--הרי זה טמא טומאת זיבות. ואף על פי כן בודקין אותו בראשונה, כדי למנות בה שלוש ראייות לחייבו קרבן.
ט ראייה שלישית--אין בודקין אותו בה, אלא אפילו ראה אותה מחמת אונס, הואיל ונזקק לטומאה, שהרי ראייות שנעשה בהן זב מחמת בשרו היה; ולפיכך יתחייב בקרבן.
י [ו] הרואה ראייה אחת של זוב, הרי הוא כבעל קרי. ראה שתיים--הרי זה זב, צריך ספירת שבעה, וביאת מים חיים; ואינו חייב בקרבן. ראה שלוש ראייות--הרי זה זב גמור, וחייב בקרבן. ואין בין זב שראה שתי ראייות לרואה שלוש, אלא קרבן בלבד. ודברים אלו, כולן דברי קבלה מפי משה רבנו מסיניי.
יא [ז] אחד הרואה שתי הראייות או שלוש, בשעה אחת זו אחר זו, או שראה ראייה בכל יום, זה אחר זה--הרי זה זב: לפי שתלה הכתוב את הזבה בימים, שנאמר "כי יזוב זוב דמה ימים רבים" (ויקרא טו,כה); והזב, לא תלה אותו בימים. [ח] ואם הפסיק הזב בין ראייה לראייה, יום גמור--אינן מצטרפות.
יב כיצד: ראה ראייה בשבת, וראייה שנייה בשני בשבת--אין מצטרפות, ואינו זב. וכן אם ראה ראייה שנייה באחד בשבת, וראה ראייה שלישית בשלישי בשבת--אינו חייב בקרבן: שאין זו מצטרפת לשתיים, שהרי הפסיק ביניהן יום אחד.
יג אבל אם ראה אחת היום, ואחת בלילה שלאחריו--הרי אלו מצטרפות; ואין צריך לומר שאם ראה אחת בלילה, ושנייה ביום--שהן מצטרפות. וכן אם ראה שלוש ראייות בשלוש לילות, זה אחר זה--הרי אלו מצטרפות.
יד [ט] ראיית הזוב--אין לה שיעור, אלא הרואה כל שהוא טמא: שנאמר "החתים בשרו" (ויקרא טו,ג)--כל שהוא ניכר בבשרו, מטמא. [י] היה הזוב נגרר ויוצא, ולא פסק--אם יש מתחילת הראייה עד סופה, כדי טבילה וסיפוג או יתר--הרי זו נחשבת כשתי ראייות, הואיל והיא ארוכה כשתיים; ואם לא הוארכה כשיעור הזה--אפילו פסק הזוב בינתיים, הרי זו ראייה אחת.
טו וכן אם הייתה ראייה אחת ארוכה כשלוש ראייות, שנמצא מתחילתה ועד סופה כשתי טבילות ושני סיפוגין--הרי זו נחשבת כשלוש ראייות, ויביא קרבן.
טז [יא] ראה ראייה אחת, והפסיק כדי טבילה וסיפוג, ואחר כך ראה שתיים, או אחת ארוכה כשתיים, או שראה שתיים או אחת מרובה כשתיים, והפסיק כדי טבילה וסיפוג, ואחר כך ראה אחת--הרי זה זב גמור.
יז [יב] ראה ראייה אחת, מקצתה בסוף היום ומקצתה בתחילת הלילה--אף על פי שאינה ארוכה כשתיים--הרי אלו שתי ראייות, שהימים מחלקין הראייה. לפיכך הרואה ראייה אחת בין השמשות, שהוא ספק מן היום ומן הלילה--הרי זה ספק לטומאה.
יח [יג] ראה ראייה אחת ביום, ואחת בין השמשות--הרי זה זב ודאי לטומאה, וספק לקרבן; ומביא קרבן, ואינו נאכל.
יט [יד] ראה ראייה אחת בין השמשות של שבת, וראייה שנייה בין השמשות של מוצאי שבת--הרי זה ספק לטומאה, וספק לקרבן: ספק לטומאה--שמא ראייה ראשונה הייתה בערב שבת, והשנייה במוצאי שבת, והרי הפסיק שבת ביניהן, ואין כאן זיבות כלל.
כ והרי הוא ספק לקרבן--שמא אחת מהן היה מקצתה ביום ומקצתה בלילה, שהיא חשובה כשתיים, והרי ראה שלוש ראייות, שהוא חייב בקרבן; ולפיכך מביא קרבן, ואינו נאכל.
|
