משנה תורה לרמב"ם -> ספר קרבנות -> הלכות בכורות

פרק א ב ג ד ה ו ז ח

הלכות בכורות פרק ז

א  מי שהיו לו עשרה טלאים, והפריש אחד מעשרה, היו לו מאה, והפריש עשרה למעשר--אין אלו מעשר.  אלא כיצד הוא עושה:  כונס כל הטלאים או כל העגלים לדיר; ועושה לו פתח קטן, כדי שלא ייצאו שניים כאחד.  ומעמיד אימותיהם מבחוץ, והן גועות, כדי שישמעו הטלאים קולן, וייצאו מן הדיר לקראתן:  שנאמר "כול אשר יעבור תחת השבט" (ויקרא כז,לב)--עד שיעבור מעצמו, ולא שיוציאו בידו.

ב  וכשייצאו מן הדיר זה אחר זה, מתחיל ומונן בשבט:  אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה, שישה, שבעה, שמונה, תשעה; והיוצא עשירי--בין זכר בין נקבה, בין תמים בין בעל מום--סוקרו בסקרה, ואומר הרי זה מעשר.  לא סקרו בסקרה, ולא מנין בשבט, או שמנין רבוצין או עומדין--הרי אלו מעשר:  הואיל ומנין עשרה עשרה, וקידש עשירי--הרי זה מעשר.

ג  [ב] אין צריך לצרף כל בהמה שנולדה ברשותו לדיר אחד, אלא מצרף כל עדר ועדר לבדו; היו לו חמישה טלאים בירושלים, וחמישה טלאים בעכו--אין מצטרפין, וכולן פטורין מן המעשר.

ד  וכמה יהיה בין אלו לאלו, ויצטרפו--לשישה עשר מיל.  [ג] היו שלושה עדרים, ובין כל אחד ואחד שישה עשר מיל--הרי שלושתן מצטרפין.  כיצד:  היו תשעה מכאן, ותשעה מכאן, ואחד באמצע--הרי שלושתן מצטרפין ונכנסין לדיר להתעשר.

ה  [ד] אין מעשרין מן הצאן על הבקר, ולא מן הבקר על הצאן; אבל מעשרין מן הכבשים על העיזים, ומן העיזים על הכבשים:  שנאמר "וכל מעשר בקר וצאן" (ויקרא כז,לב), "כל" משמע צאן אחד--ששניהם נקראים שה, והרי הם כמין אחד.

ו  [ה] אין מעשרים מן הנולדים בשנה זו, על הנולדים בשנה אחרת:  כשם שאין מעשרין בזרע הארץ מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש--שנאמר "היוצא השדה, שנה שנה" (דברים יד,כב).  וייראה לי שאם עישר בהמה משנה על שנה--הרי זה מעשר, מפני חומרת הקודשים:  שהרי לא הקפידה תורה על מעשר בהמה בפירוש, שיהיה שנה שנה.

ז  [ו] כל הנולדים מאחד בתשרי עד עשרים ותשעה באלול מצטרפין, ומעשרין מאלו על אלו.  נולדו חמישה טלאים בתשעה ועשרים באלול, וחמישה באחד בתשרי--אין מצטרפין; ילדו הוולדות בתוך שנתן, הרי היא ובתה נכנסות לדיר להתעשר.

ח  [ז] אין הטלאים הנולדים כמו הטבל, שאסור לאכול ממנו עד שיתעשר, כמו שביארנו במקומו.  אלא מותר למכור ולשחוט כל מה שירצה, עד שיעשר; ויהיה המעשר קודש, וייאכל כהלכתו, כמו שביארנו.

ט  [ח] קבעו חכמים, שלושה זמנים בשנה למעשר בהמה.  ומשיגיע זמן מהן, אסור לו למכור או לשחוט עד שיעשר; ואם שחט, הרי זה מותר.  ואלו הן השלושה זמנים--בחמישה עשר יום קודם הפסח, ובחמישה עשר יום קודם עצרת, ובחמישה עשר יום קודם החג; וכל זמן מאלו, נקרא גורן מעשר בהמה.

י  נמצאת אומר שהגרנות של מעשר בהמה--ביום אחרון מחודש אדר, וביום חמישה ושלושים מספירת העומר, וביום אחרון מחודש אלול.  ולמה קבעו הגרנות בימים אלו:  כדי שתהיינה הבהמות מצויות לעולי רגלים--שאף על פי שמותר למכור קודם שיעשר, כמו שביארנו, היו נמנעים למכור, עד שיעשרו ויעשו המצוה.

יא  [ט] הכניס כל הצאן או כל הבקר לדיר, והתחיל למנות ולקדש עשירי, עד שנשארו בתוך הדיר פחות מעשרה--הרי זה מניחן לגורן אחר; והן מצטרפין לאלו שייוולדו, ויתעשרו הכול בגורן אחד.  ואף על פי שהוא יודע שאלו יישארו במניין, חייב להכניס הכול לדיר, והנשאר יישאר.



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך