משנה תורה לרמב"ם ספר קרבנות הלכות בכורות

הלכות בכורות פרק ז

א  מי שהיו לו עשרה טלאים, והפריש אחד מעשרה, היו לו מאה, והפריש עשרה למעשר--אין אלו מעשר.  אלא כיצד הוא עושה:  כונס כל הטלאים או כל העגלים לדיר; ועושה לו פתח קטן, כדי שלא ייצאו שניים כאחד.  ומעמיד אימותיהם מבחוץ, והן גועות, כדי שישמעו הטלאים קולן, וייצאו מן הדיר לקראתן:  שנאמר "כול אשר יעבור תחת השבט" (ויקרא כז,לב)--עד שיעבור מעצמו, ולא שיוציאו בידו.

ב  וכשייצאו מן הדיר זה אחר זה, מתחיל ומונן בשבט:  אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה, שישה, שבעה, שמונה, תשעה; והיוצא עשירי--בין זכר בין נקבה, בין תמים בין בעל מום--סוקרו בסקרה, ואומר הרי זה מעשר.  לא סקרו בסקרה, ולא מנין בשבט, או שמנין רבוצין או עומדין--הרי אלו מעשר:  הואיל ומנין עשרה עשרה, וקידש עשירי--הרי זה מעשר.

ג  [ב] אין צריך לצרף כל בהמה שנולדה ברשותו לדיר אחד, אלא מצרף כל עדר ועדר לבדו; היו לו חמישה טלאים בירושלים, וחמישה טלאים בעכו--אין מצטרפין, וכולן פטורין מן המעשר.

ד  וכמה יהיה בין אלו לאלו, ויצטרפו--לשישה עשר מיל.  [ג] היו שלושה עדרים, ובין כל אחד ואחד שישה עשר מיל--הרי שלושתן מצטרפין.  כיצד:  היו תשעה מכאן, ותשעה מכאן, ואחד באמצע--הרי שלושתן מצטרפין ונכנסין לדיר להתעשר.

ה  [ד] אין מעשרין מן הצאן על הבקר, ולא מן הבקר על הצאן; אבל מעשרין מן הכבשים על העיזים, ומן העיזים על הכבשים:  שנאמר "וכל מעשר בקר וצאן" (ויקרא כז,לב), "כל" משמע צאן אחד--ששניהם נקראים שה, והרי הם כמין אחד.

ו  [ה] אין מעשרים מן הנולדים בשנה זו, על הנולדים בשנה אחרת:  כשם שאין מעשרין בזרע הארץ מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש--שנאמר "היוצא השדה, שנה שנה" (דברים יד,כב).  וייראה לי שאם עישר בהמה משנה על שנה--הרי זה מעשר, מפני חומרת הקודשים:  שהרי לא הקפידה תורה על מעשר בהמה בפירוש, שיהיה שנה שנה.

ז  [ו] כל הנולדים מאחד בתשרי עד עשרים ותשעה באלול מצטרפין, ומעשרין מאלו על אלו.  נולדו חמישה טלאים בתשעה ועשרים באלול, וחמישה באחד בתשרי--אין מצטרפין; ילדו הוולדות בתוך שנתן, הרי היא ובתה נכנסות לדיר להתעשר.

ח  [ז] אין הטלאים הנולדים כמו הטבל, שאסור לאכול ממנו עד שיתעשר, כמו שביארנו במקומו.  אלא מותר למכור ולשחוט כל מה שירצה, עד שיעשר; ויהיה המעשר קודש, וייאכל כהלכתו, כמו שביארנו.

ט  [ח] קבעו חכמים, שלושה זמנים בשנה למעשר בהמה.  ומשיגיע זמן מהן, אסור לו למכור או לשחוט עד שיעשר; ואם שחט, הרי זה מותר.  ואלו הן השלושה זמנים--בחמישה עשר יום קודם הפסח, ובחמישה עשר יום קודם עצרת, ובחמישה עשר יום קודם החג; וכל זמן מאלו, נקרא גורן מעשר בהמה.

י  נמצאת אומר שהגרנות של מעשר בהמה--ביום אחרון מחודש אדר, וביום חמישה ושלושים מספירת העומר, וביום אחרון מחודש אלול.  ולמה קבעו הגרנות בימים אלו:  כדי שתהיינה הבהמות מצויות לעולי רגלים--שאף על פי שמותר למכור קודם שיעשר, כמו שביארנו, היו נמנעים למכור, עד שיעשרו ויעשו המצוה.

יא  [ט] הכניס כל הצאן או כל הבקר לדיר, והתחיל למנות ולקדש עשירי, עד שנשארו בתוך הדיר פחות מעשרה--הרי זה מניחן לגורן אחר; והן מצטרפין לאלו שייוולדו, ויתעשרו הכול בגורן אחד.  ואף על פי שהוא יודע שאלו יישארו במניין, חייב להכניס הכול לדיר, והנשאר יישאר.