משנה תורה לרמב"ם ספר קרבנות הלכות בכורות

הלכות בכורות פרק א

א  מצות עשה להפריש כל פטר רחם הזכרים, בין באדם בין בבהמה טהורה בין במין החמור, בין שהיו שלמים בין שהיו טריפות--שנאמר "קדש לי כל בכור פטר כל רחם, בבני ישראל--באדם, ובבהמה" (שמות יג,ב); וכולן לכוהנים.  [ב] בכור אדם ובכור חמור--נפדין, ופדיונן לכוהן; ובכור בהמה טהורה--נשחט בעזרה כשאר קודשים קלים, זורקין דמו ומקטירין אימוריו, כמו שביארנו במעשה הקרבנות, ושאר הבשר נאכל לכוהנים:  שנאמר "אך פדה תפדה, את בכור האדם, ואת בכור הבהמה הטמאה, תפדה.  . . . אך בכור שור . . . לא תפדה--קודש הם . . . ובשרם, יהיה לך" (במדבר יח,טו-יח).

ב  [ג] בכור בהמה טהורה שהוא בעל מום, בין שנולד במומו בין שנפל בו מום אחר שהיה תמים--הרי הוא לכוהן.  אם רצה--אוכלו בכל מקום, או מוכרו, או מאכילו למי שירצה, אפילו לגוי:  מפני שהוא חולין, שנאמר "וכי יהיה בו מום, פיסח או עיוור . . . הטמא והטהור יחדיו יאכלנו, כצבי וכאייל" (ראה דברים יב,טו; דברים יב,כב; דברים טו,כא-כב); והרי הוא נכסי כוהן.

ג  [ד] מצוה להקדיש בכור בהמה טהורה, ויאמר הרי זה קודש--שנאמר "תקדיש, לה' אלוהיך" (דברים טו,יט); ואם לא הקדישו--הרי זה מתקדש מאליו, וקדושתו מרחם היא.

ד  [ה] מצות בכור בהמה טהורה נוהגת בארץ, ובחוצה לארץ.  ואין מביאין בכורות מחוצה לארץ לארץ, שנאמר "ואכלת לפני ה' אלוהיך . . . מעשר דגנך תירושך ויצהרך, ובכורות בקרך וצאנך" (דברים יד,כג):  ממקום שאתה מביא מעשר דגן, אתה מביא בכור בקר וצאן; וממקום שאין אתה מביא מעשר דגן--אי אתה מביא בכור בקר וצאן, אלא ייאכל במומו.  ואם הביא--אין מקבלין ממנו, ולא יקרב; אלא ייאכל במומו.

ה  מצוה זו נוהגת בין בפני הבית, בין שלא בפני הבית, כמו מעשר דגן; ואינה נוהגת במוקדשין, כשהן בקדושתן קודם שייפדו, בין קודשי מזבח, בין קודשי בדק הבית.

ו  [ו-ז] הכול חייבין בבכור בהמה טהורה, כוהנים לויים וישראליים.  ואף על פי שהבכור לכוהן--אם נולד לו בכור--מקריב דמו ואימוריו כמו שביארנו, ואוכל שאר הבשר בתורת בכור:  שנאמר "כל הבכור אשר ייוולד בבקרך ובצאנך . . ." (דברים טו,יט).  אבל בכור אדם ובכור בהמה טמאה--כוהנים ולויים פטורין, כמו שביארנו בהלכות מתנות כהונה.

ז  [ח] הבכור נאכל בתוך שנתו, בין תמים בין בעל מום--שנאמר "לפני ה' אלוהיך תאכלנו שנה בשנה . . . וכי יהיה בו מום . . . בשעריך, תאכלנו" (דברים טו,כ-כב).  ומאימתיי מונה לו:  אם תם הוא--מונה לו מיום שמיני, שהוא ראוי להקרבה.  ואם נולד בעל מום, מונה לו מיום שנולד--והוא שכלו לו חודשיו, שהרי נראה לאכילה ביום לידתו; אבל אם לא ידע בוודאי שכלו לו חודשיו, מונה לו מיום שמיני.

ח  [ט] נולד לו מום בתוך שנתו, רשאי לקיימו כל שנים עשר חודש; נולד לו מום בסוף שנתו--מותר לקיימו שלושים יום מיום שנפל בו המום, ואף על פי שהוא מתאחר לאחר שנתו.  כיצד--כגון שנפל בו מום בחמישה עשר יום לפני גמר שנתו, משלימין לו חמישה עשר אחר שנתו.  נולד לו מום אחר שנתו--אינו רשאי לקיימו אלא עד שלושים יום, וייאכל.

ט  [י] הבכור בזמן הזה--מניחו עד שייפול בו מום, וייאכל.  [יא] ועד שלא נראה להראותו לחכם, רשאי לקיימו שתיים ושלוש שנים.  ומשנראה להראותו לחכם--אם נולד בו מום בתוך שנתו, רשאי לקיימו כל שנים עשר חודש; נולד אחר שנתו, מקיימו שלושים יום.

י  [יב] שנה של בכור--היא שנת לבנה תמימה, שנים עשר חודש מיום ליום; ואם הייתה שנה מעוברת--נתעברה לו, ומונה שלושה עשר חודש.  נולדו לו שני טלאים, אחד בחמישה עשר של אדר הראשון, ואחד בראש חודש אדר שני--זה שנולד בראש חודש אדר שני--כיון שהגיע יום ראשון באדר של שנה הבאה, עלתה לו שנה.  וזה שנולד בחצי אדר ראשון--לא עלתה לו שנה, עד חצי אדר של שנה הבאה:  הואיל ונולד בחודש העיבור, מונין אותו לו.

יא  [יג] עבר ואיחר הבכור לאחר שנתו--אף על פי שהוא עובר בלא תעשה, אם היה תם--הרי זה לא נפסל, אלא מקריבו; ואם היה בעל מום, שוחטו בכל מקום:  שנאמר "מעשר דגנך תירושך ויצהרך, ובכורות בקרך וצאנך" (דברים יד,כג), מקיש בכור למעשר--מה מעשר אינו נפסל משנה לחברתה, אף בכור אינו נפסל משנה לחברתה.

יב  [יד] אין נותנין את הבכור לכוהן כשייוולד, שאין זו גדולה לכוהן, אלא ייטפל בו בעליו עד שיגדיל מעט, וייתננו לכוהן.  ועד כמה ישראל חייבין להיטפל בבכור--בהמה דקה, שלושים יום; ובגסה, חמישים יום.  ואם אמר לו הכוהן, תנהו לי בתוך זמן זה, ואני איטפל לעצמי--אינו רשאי ליתנו לו:  שזה כמו מסייע על מתנותיו; וכבר ביארנו בתרומות, שהכוהנים המסייעין בבית הגרנות ובבית המטבחיים ובתוך הרועים--אין נותנין להן מתנותיהן בשכרן.

יג  [טו] היה הבכור בעל מום, ואמר לו בתוך זמן זה, תנהו לי שאוכלנו, או שהיה תמים, ואמר לו תנהו לי, בתוך זמן זה, שאקריבנו עתה--הרי זה נותנו לו.  וייראה לי שהבכור, ניתן לכל כוהן שירצה.

יד  [טז] כוהן שאכל כזית מבכור תמים חוץ לירושלים--לוקה מן התורה, שנאמר "לא תוכל לאכול בשעריך, מעשר דגנך ותירושך ויצהרך, ובכורות בקרך, וצאנך" (דברים יב,יז).  וכן זר שאכל כזית מבכור, בין לפני זריקה בין לאחר זריקה--לוקה:  מפי השמועה למדו שזו אזהרה אף לזר שאכל בכור, בין לפני זריקה בין לאחר זריקה.

טו  [יז] הבכור--אין פודין אותו, שנאמר "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז, לא תפדה" (במדבר יח,יז).  וכן אין מוכרין אותו כשהוא תם--שכיון שהוא עומד לקרבן, אין לכוהן בו זכות כדי למוכרו; ובזמן הזה שאין בית, הואיל והוא עומד לאכילה, הרי הוא מותר למוכרו, ואף על פי שהוא תמים--בין לכוהן, בין לישראל.

טז  [יח] בכור בעל מום--יש לכוהן למוכרו בכל זמן, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, בין חי בין שחוט; וכשהוא מוכר בשר בכור בעל מום--מוכרו בבית אבל לא בשוק, כמו שביארנו בהלכות איסורי מזבח.  אבל בשר בכור תמים אינו נמכר, מפני שהוא בשר קודש; וכוהנים שנמנו על הבכור, מותרין לשקול מנה כנגד מנה.

יז  [יט] המפשיט בכור בעל מום, הרי זה מותר להפשיטו באיזה דרך שירצה:  אם רצה להרגיל, מרגיל.  וכן שאר פסולי המוקדשין--אם רצה להפשיטו מן הרגל, מפשיט.