משנה תורה לרמב"ם -> ספר עבודה -> הלכות מעילה

פרק א ב ג ד ה ו ז ח

הלכות מעילה פרק א

א  אסור להדיוט ליהנות מקודשי ה'--בין מדברים הקרבין על גבי המזבח, בין מקודשי בדק הבית; וכל הנהנה בשווה פרוטה מקודשי ה', מעל.

ב  דברים שהותרו באכילה מן הקרבנות--כגון בשר חטאת ואשם אחר זריקת דמן, או שתי הלחם אחר זריקת דם שני הכבשים--אין בהן מעילה:  אפילו אכל הזר מאלו וכיוצא בהן--הואיל והן מותרין למקצת בני אדם ליהנות בהן, כל הנהנה מהן לא מעל; ואפילו נפסלו ונאסרו באכילה--הואיל והייתה להן שעת היתר, אין חייבין עליהן מעילה.

ג  המועל בזדון--לוקה, ומשלם מה שפגם מן הקודש בראשו.  ואזהרה של מעילה, מזה שנאמר "לא תוכל לאכול בשעריך, מעשר דגנך . . . ונדריך" (ראה דברים יב,יז)--מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל מבשר עולה, הואיל וכולה לה'; והוא הדין, לשאר כל קודש שהוא לה' לבדו--בין מקודשי מזבח, בין מקודשי בדק הבית--אם נהנה מהן בשווה פרוטה, לוקה.

ד  מעל בשגגה--משלם מה שנהנה, ותוספת חומש, ומביא איל בשני סלעים ומקריבו אשם, ומתכפר לו; וזה הוא הנקרא אשם מעילות, שנאמר "וחטאה בשגגה, מקודשי ה':  והביא את אשמו . . . ואת אשר חטא מן הקודש ישלם, ואת חמישיתו . . ." (ויקרא ה,טו-טז).  ושילום הקרן בתוספת חומש, עם הבאת הקרבן--מצות עשה.

ה  [ד] תשלום הקרן והבאת האשם, מעכבין הכפרה; ואין החומש מעכב:  שנאמר "באיל האשם" (ויקרא ה,טז)--איל ואשם מעכבין, ואין החומש מעכב.  [ה] הביא מעילתו, עד שלא הביא אשמו--לא יצא.  נסתפק לו אם מעל או לא מעל, פטור מן התשלומין ומן הקרבן והחומש.  והרי הוא כתחילת ההקדש; ואם נהנה בו, מוסיף חומש על החומש.  וכבר ביארנו כמה פעמים שהחומש--אחד מארבעה מן הקרן, עד שיהיה הוא וחומשו חמישה.

ו  יש דברים שאין חייבין עליהן מעילה מדברי תורה, אבל אסור ליהנות בהן מדברי סופרים; והנהנה בהן, משלם קרן בלבד, ואינו מוסיף חומש, ואינו מביא אשם.

ז  כל קודשי מזבח, בין קודשי קודשים בין קודשים קלים--אסורין בגיזה ועבודה:  שנאמר "לא תעבוד בבכור שורך, ולא תגוז בכור צאנך" (דברים טו,יט); והוא הדין, לשאר קודשים.  והגוזז את השור, או העובד בצאן--לוקה מן התורה; ותולש, אינו כגוזז.  וייראה לי שאינו לוקה, עד שיגזוז כדי רוחב הסיט כפול--לא יהיה זה חמור משבת.

ח  ספק קודשים, כגון בהמה שהיא ספק בכור וכיוצא בה--הרי הן אסורין בגיזה ועבודה; והגוזז או העובד בהן, אינו לוקה.

ט  בהמת הקדש שנפל בה מום, ונפדת כמו שביארנו--אינה מותרת בגיזה ועבודה, והרי היא באיסורה עד שתישחט; נשחטה אחר פדיונה, הותרה באכילה.  במה דברים אמורים, בשקדם הקדשן את מומן, או קדם מום עובר להקדשן; אבל המקדיש בעלת מום קבוע למזבח, אינה אסורה בגיזה ועבודה אלא מדבריהם.

י  נפדת--הרי זו כחולין לכל דבר, ותצא לחולין להיגזז ולהיעבד:  חוץ מן הבכור והמעשר--שהקדושה חלה על גופן, אף על פי שהן בעלי מומין קבועין מתחילתן, ואינן יוצאין לחולין להיגזז ולהיעבד, לעולם.  ואסור להרביע בבכור, ובפסולי המוקדשין.

יא  [י] מותר לתלוש את השיער לכתחילה מן הקודשים, כדי להראות המום למומחה; ואותו השיער שתלש או שנשר מן הבהמה, או מן הבכור והמעשר--הרי זה אסור בהניה, אפילו לאחר שיישחטו מפני מומן:  גזירה--שמא ישהה אותן, הואיל ואינן באין לכפרה.

יב  אבל צמר הנושר מן החטאת והאשם, מותר בהניה לאחר שחיטתן מפני מומן--הואיל ולכפרה הן באין, אינו משהה אותן.  ואם נתלש מן העולה, הרי זה ספק.  וכל שייתלש מכל הקודשים אחר שנפל בהן מום--הרי הוא מותר בהניה, שהרי לא תלש בידו:  חוץ מן הבכור--שאף הנתלש ממנו אחר שנפל בו מום, אסור בהניה.

יג  [יא] השוחט בכור או שאר מוקדשין, תולש את השיער מכאן ומכאן לעשות מקום לסכין--ובלבד, שלא יזיזנו ממקומו.

יד  [יב] קודשי בדק הבית, אסורין בגיזה ועבודה מדברי סופרים; אבל מן התורה, אינן אסורין.  לפיכך הגוזז אותן, או העובד בהן--אינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות.

טו  [יג] המקדיש עובר למזבח--אימו אסורה בעבודה, מדברי סופרים:  מפני שעבודתה מכחשת את העובר, גזרו בה.  והרי היא מותרת בגיזה, שאין בזה הפסד לוולד.

טז  הקדיש אבר אחד מן הבהמה, בין לבדק הבית בין למזבח--הרי הדבר ספק אם אסורה כולה בגיזה ועבודה, או אינה אסורה; לפיכך אין לוקין עליה.



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך