משנה תורה לרמב"ם ספר עבודה הלכות עבודת יום הכיפורים

הלכות עבודת יום הכיפורים פרק א

א  מצות הצום--מקריבין תמיד בשחר ותמיד בין הערביים, כסדר כל יום ויום; ומקריבין מוסף היום פר ואיל ושבעה כבשים, כולן עולות, ושעיר חטאת נעשה בחוץ, והוא נאכל לערב.

ב  ועוד מקריבין יתר על מוסף זה, פר בן בקר לחטאת והוא נשרף, ואיל לעולה--ושניהם משל כוהן גדול; ואיל הבא משל ציבור האמור בפרשת אחרי מות, הוא האיל האמור בחומש הפקודים בכלל המוסף--והוא הנקרא איל העם.  ועוד מביאין משל ציבור, שני שעירי עיזים--אחד קרב חטאת והוא נשרף, והשני שעיר המשתלח.

ג  נמצאו כל הבהמות הקרבות ביום זה, חמישה עשר:  שני תמידין ופר ושני אילים ושבעה כבשים, כולן עולות; ושני שעירים, חטאת--אחד נעשה בחוץ ונאכל לערב, והשני נעשה בפנים ונשרף; ופר כוהן גדול לחטאת, והוא נשרף.

ד  [ב] עבודת כל חמישה עשר בהמות אלו הקרבין ביום זה, אינה אלא בכוהן גדול בלבד--אחד כוהן המשוח בשמן המשחה, או המרובה בבגדים.  ואם הייתה שבת--אף מוסף שבת, אין מקריב אותו אלא כוהן גדול.  וכן שאר העבודות של יום זה--כגון הקטרת הקטורת של כל יום, והטבת הנרות--הכול בכוהן גדול נשוי:  שנאמר "וכיפר בעדו, ובעד ביתו" (ויקרא טז,ו; ויקרא טז,יא; ויקרא טז,יז), זו אשתו.

ה  [ג] שבעת ימים קודם ליום הכיפורים, מפרישין כוהן גדול מביתו ללשכתו שבמקדש; ודבר זה, קבלה ממשה רבנו.  ומפרישין אותו מאשתו כל שבעת ימים אלו--שמא תימצא נידה, ונמצא טמא שבעת ימים ואינו יכול לעבוד; ומתקינין לו כוהן גדול אחר--שאם יארע בזה פסול, יעבוד האחר תחתיו.

ו  בין שאירע בו פסול קודם תמיד של שחר, בין שאירע בו אחר שהקריב קרבנות--זה שנכנס תחתיו, אינו צריך חינוך, אלא עבודתו מחנכתו, ומתחיל מעבודה שפסק בה הראשון.  עבר יום הכיפורים--הרי הראשון חוזר לעבודתו, והשני עובר.  וכל מצות כהונה גדולה עליו, אלא שאינו עובד ככוהן גדול; ואם עבד, עבודתו כשרה.  ואם מת הראשון, זה השני מתמנה תחתיו.

ז  [ד] בשבעת ימים אלו, מזין עליו מאפר הפרה, בשלישי להפרשתו, ובשביעי שהוא ערב יום הכיפורים--שמא נטמא במת, ולא ידע.  ואם חל יום שבת בשלישי או בשביעי שלו, דוחין את ההזיה.

ח  [ה] כל שבעת הימים, מרגילין אותו בעבודות--זורק את הדם, ומקטיר את הקטורת, ומטיב את הנרות, ומקטיר אברי תמיד על המזבח:  כדי שיהיה רגיל בעבודה ביום הכיפורים.

ט  ומוסרין לו זקנים מזקני בית דין, וקוראין לפניו ומלמדין אותו עבודת היום וסידורה; ואומרין לו, אישי כוהן גדול, קרא אתה בפיך, שמא שכחת או שמא לא למדת דבר זה.  וערב יום הכיפורים בשחרית, היו מעמידין אותו בשער המזרח, ומעבירין לפניו פרים ואילים וכבשים, כדי שיהיה מכיר ורגיל בעבודה.

י  [ו] כל שבעת הימים, לא היו מונעין ממנו מאכל ומשקה.  ערב יום הכיפורים עם חשיכה, לא היו מניחין אותו לאכול הרבה--שהמאכל מביא את השינה; ולא היו מניחין אותו לישן, שמא יראה קרי; ולא היו מאכילין אותו דברים המרגילין לשכבת זרע, כגון ביצים וחלב חם וכיוצא בהן.

יא  [ז] בימי בית שני, צץ המינות בישראל, ויצאו הצדוקיין, מהרה יאבדו--שאינן מאמינין בתורה שבעל פה.  והיו אומרין שקטורת של יום הכיפורים, מניחין אותה על האש בהיכל חוץ לפרוכת, וכשיעלה עשנה, מכניס אותה לפנים לקודש הקודשים; הטעם זה שכתוב בתורה "כי בענן, איראה על הכפורת" (ויקרא טז,ב), אמרו שהוא ענן הקטורת.

יב  מפי השמועה למדו חכמים, שאין נותן הקטורת אלא בקודש הקודשים לפני הארון--שנאמר "ונתן את הקטורת על האש, לפני ה'" (ויקרא טז,יג).  ולפי שהיו חוששין בבית שני, שמא כוהן גדול זה נוטה לצד מינות, היו משביעין אותו ערב יום הכיפורים, ואומרין לו:  אישי כוהן גדול, אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחנו ושלוח בית דין; משביעין אנו עליך במי ששיכן את שמו בבית הזה, שלא תשנה דבר מכל שאמרנו לך.  והוא פורש ובוכה, על שחשדוהו במינות; והן פורשין ובוכין, לפי שחשדו מי שמעשיו סתומין--שמא אין בליבו כלום.

יג  [ח] כל לילי יום הכיפורים--כוהן גדול יושב ודורש, אם היה חכם, ואם היה תלמיד, דורשין לפניו; אם היה רגיל לקרות, קורא, ואם לאו, קוראין לפניו:  כדי שלא יישן.  ובמה קוראין לפניו, בכתבי הקודש.  ביקש להתנמנם, פרחי לוייה מכין לפניו באצבע צרנדה; ואומרין לו, אישי כוהן גדול, עמוד והצטנן מעט על הרצפה, כדי שלא יישן.  ומתעסקין עימו, עד שמגיע זמן השחיטה; ולא היו שוחטין עד שמכירין שעלה השחר בוודאי, שמא ישחטו בלילה.