משנה תורה לרמב"ם ספר עבודה הלכות פסולי המוקדשין

הלכות פסולי המוקדשין פרק יח

א  כל המחשב מחשבה שאינה נכונה בקודשים--הרי זה עובר בלא תעשה, שהרי הוא אומר "לא ייחשב" (ויקרא ז,יח).  [ב] מפי השמועה למדו שבכלל דין זה, שלא יפסיד הקודשים במחשבה--שהרי זה דומה למטיל מום בקודשים; ואף על פי כן אינו לוקה, שאין המחשבה מעשה.

ב  [ג] כל קרבן שנאמר שהוא פסול--בין שנפסל במחשבה, בין במעשה, בין שאירע לו דבר שפסלו--כל האוכל ממנו כזית במזיד, לוקה:  שנאמר "לא תאכל, כל תועבה" (דברים יד,ג)--[ד] מפי השמועה למדו, שאין הכתוב מזהיר אלא על פסולי המוקדשין.  [ה] וכן קודשים שהוטל בהם מום--האוכל מהם כזית, לוקה:  הרי הם בכלל "כל תועבה"--עד שייוולד להם מום אחר, וייאכלו במומן כמו שביארנו.  וכל שפסולו מספק, אין לוקין עליו.

ג  [ו] כל קרבן שנתפגל במחשבת הזמן כמו שביארנו--כל האוכל ממנו כזית במזיד, חייב כרת:  שנאמר "והנפש האוכלת ממנו, עוונה תישא" (ויקרא ז,יח).  ואם אכל בשגגה, מביא חטאת קבועה.

ד  [ז] אין חייבין כרת אלא על אכילת דברים שהותרו, בין לאדם בין למזבח; אבל אם אכל מן המתיר עצמו--אינו חייב כרת אלא לוקה, כאוכל פסולי המוקדשין שאין בהם פיגול.

ה  כיצד:  מנחה שנתפגלה--האוכל כזית משייריה במזיד, חייב כרת; אבל אם אכל מן הקומץ שלה, או מן הלבונה--אינו חייב כרת, לפי שהן הן המתירים את השיירים לאדם.  וכן זבח שנתפגל--האוכל כזית מבשרו או מאימוריו או מבשר העולה, חייב כרת.

ו  אבל אם אכל כזית מן הדם, אינו חייב עליו משום פיגול--שהדם מתיר את האימורין ליקרב למזבח, והאימורין מתירין את הבשר לאדם; ודם העולה מתיר בשרה למזבח, ודם חטאת העוף מתיר בשרה לכוהנים, ודם עולת העוף מתיר בשרה למזבח.  ודם חטאות הנשרפות מתיר אימוריהן למזבח; לפיכך חייבין על אימוריהן, משום פיגול.

ז  הקומץ והלבונה מתירין השיירים לכוהנים, שני כבשי עצרת מתירין שתי הלחם לכוהנים; וכן שני בזיכי לבונה מתירין לחם הפנים לכוהנים.  אבל דברים שאין להם מתירין, כגון בשר חטאות הנשרפות ומנחות הנשרפות--אינן מתפגלין לעולם.

ח  ואלו דברים שאין חייבין עליהן משום פיגול לעולם--הקומץ, והלבונה, והקטורת, והדם; והיין, בין יין הבא עם הנסכים בין יין הבא בפני עצמו; ומנחות הנשרפות כולן, שהרי אין להם קומץ להתירן, כגון מנחת כוהנים, ומנחת נסכים; ובשר חטאות הנשרפות, ולוג שמן של מצורע.  ואם תאמר והלוא דם האשם מתירו, אינו תלוי בו--שהרי אדם מביא אשמו היום ולוגו אחר כמה ימים, כמו שיתבאר במקומו.

ט  אסור להותיר מבשר הקודשים לאחר זמן אכילתן, שנאמר בקרבן תודה "לא תותירו ממנו, עד בוקר" (ויקרא כב,ל); והוא הדין, לשאר הקודשים כולם.  והמותיר אינו לוקה--שהרי ניתקו הכתוב לעשה, שנאמר "והנותר ממנו עד בוקר, באש תשרופו" (שמות יב,י).

י  האוכל כזית מבשר קודשים שנותר--במזיד, חייב כרת; ואם היה שוגג, מביא חטאת קבועה:  שנאמר "ואוכליו עוונו יישא, כי את קודש ה' חילל; ונכרתה הנפש ההיא, מעמיה" (ויקרא יט,ח).  ומאימתיי יתחייב כרת על אכילת הנותר:  אם קודשי קודשים הם, חייב עליהן מאחר שיעלה עמוד השחר; ואם קודשים קלים הם, חייב עליהן משקיעת החמה של יום שני, שהוא תחילת הלילה של יום שלישי.

יא  והיכן הזהיר הכתוב על הפיגול ועל הנותר, במילואים:  שהרי נאמר שם "לא ייאכל כי קודש הם" (ראה שמות כט,לג-לד)--להזהיר על כל שפסולו בקודש, שהוא בלא תעשה על אכילתו.  [יא] והפיגול והנותר מצטרפין זה עם זה לכזית, וכל הפיגולים והנותרין מצטרפין.

יב  אסור לטמא את הקודשים, או לסבב להם טומאה--שהרי פוסל אותן; והמטמא את הקודשים, אינו לוקה.  אבל אדם טהור שאכל כזית מקודשים שנטמאו--לוקה, שנאמר "והבשר אשר ייגע בכל טמא, לא ייאכל" (ויקרא ז,יט); והוא הדין לשאר הקרבנות--שאם אכל כזית מלבונת המנחה שנטמאת אחר שנתקדשה בכלי, לוקה.

יג  אחד קודשים שנטמאו לפני כפרה, או לאחר כפרה, בין שנטמאו באב הטומאה או בוולד הטומאה, של דברי תורה.  אבל אם נטמאו בטמאות של דבריהם--אינו לוקה על אכילתן, אבל מכין אותו מכת מרדות.  ואינו לוקה, אלא האוכל אחר זריקת דמים; אבל אם אכל קודם זריקה--אינו לוקה משום אוכל קודש טמא, אבל מכין אותו מכת מרדות.

יד  [יג] כל אדם שנטמא טומאה שחייבין עליה כרת על ביאת המקדש, ואכל כזית מן הקודשים, בין קודש טהור, בין קודש טמא--במזיד, הרי זה חייב כרת:  שנאמר "והנפש אשר תאכל בשר, מזבח השלמים אשר לה', וטומאתו, עליו--ונכרתה" (ויקרא ז,כ).  ואם אכל בשגגה, מביא קרבן עולה ויורד.  ומניין שאינו מדבר אלא בטומאת הגוף, שנאמר "ונפש כי תיגע בכל טמא, בטומאת אדם או בבהמה טמאה או בכל שקץ טמא, ואכל מבשר זבח השלמים, אשר לה'--ונכרתה" (ויקרא ז,כא); והוא הדין, לשאר קודשי מזבח.

טו  והיכן הזהיר על עוון זה, ביולדת:  שהרי נאמר בה "בכל קודש לא תיגע" (ויקרא יב,ד)--[יד] מפי השמועה למדו, שזו אזהרה לטמא שלא יאכל קודש קודם שיטבול.  והאוכל קודש אחר שטבל, קודם שיעריב שמשו, או קודם שיביא כפרתו--לוקה, ואינו חייב כרת:  שנאמר "וטומאתו, עליו" (ויקרא ז,כ), עד שתהיה כל טומאתו עליו.  [טו] היה טמא בטמאות של דבריהם--אינו לוקה, ואין צריך לומר שאינו חייב כרת; אבל מכין אותו מכת מרדות.

טז  אינו חייב כרת על אכילת קודש שיש לו מתירין, עד שיאכל ממנו אחר שקרבו מתיריו; אבל אם אכל את הבשר קודם זריקת הדם, אינו לוקה משום טמא שאכל את הקודש.  זה הכלל:  כל שיש לו מתירין--אין חייבין עליו משום פיגול או משום נותר או משום טמא, עד שיקרבו מתיריו כהלכתן.  וכל שאין לו מתירין--כיון שקדש בכלי, חייבין עליו משום טומאה; אפילו נטמא הבשר קודם שייטמא האוכל--הואיל וקרבו המתירין ואחר כך אכל, חייב כרת.  וכן אם אכל מבשר חטאות הנשרפות והוא טמא, אחר שנזרק דמם--הרי זה חייב כרת.

יז  כבר נתבאר לך שאף דברים שאין חייבין עליהן משום פיגול, חייבין עליהן משום נותר וטמא.  כיצד:  דברים שאין להם מתירין--אין חייבין עליהן משום פיגול, וחייבין עליהן משום נותר וטמא.  וכן המתירין עצמן--אף על פי שאין חייבין עליהן משום פיגול כמו שביארנו, חייבין עליהן משום נותר וטמא:  חוץ מן הדם--שאין חייבין עליו לעולם, אלא משום דם בלבד.

יח  טמא שאכל אימורין, חייב כרת.  [יט] אבל פסח שלא נצלה, ולחמי תודה שלא הורמה חלתן--הרי זה חייב כרת משום טומאת הגוף, אף על פי שאינן ראויין למה שהן.

יט  אי אפשר שיתחייב אדם על אכילה אחת, משום פיגול ומשום נותר:  שהפיגול--הוא הקרבן שנפסל במחשבת הזמן, ואינו עולה לשם קרבן ולא נרצה כלל; והנותר--הוא הנשאר מקרבן שקרב כמצותו, לאחר זמן אכילתו.

כ  הפיגול והנותר והטמא, שבללן זה בזה ואכלן--חייב:  אף על פי שריבה מין על חברו, אינו מבטלו--שאין האיסורין מבטלין זה את זה.  [כא] ופיגול או נותר או טמא שהעלן לראש המזבח--משמשלה האור ברובן, פקע איסורן מהן.  והאימורין מצטרפין עם הבשר לכזית, בין בעולה בין בשאר קודשים, לחייב עליו משום פיגול או נותר או טמא.

כא  [כב] זבח שנתפגל, או שנותר לאחר זמנו, ואכל ממנו מן העור, או מן המרק, או מן התבלין, או מן האלל, או מן המורא, מן הגידים, מן הקרניים, מן הטלפיים, מן הציפורניים, מן החרטום, מביצי העוף, מן הנוצה--אינו חייב כרת; וכן טמא הגוף שאכל דברים אלו מקרבן כשר--אינו חייב כרת, אבל מכין אותו מכת מרדות.  [כג] אכל מן השליל, או מן השליה--חייב משום פיגול ונותר וטמא, כאוכל משאר בשר הזבח.

כב  [כד] קודשי גויים, אין חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא.  וכן דם הקודשים, כמו שביארנו; וכן הלבונה, והקטורת, והעצים--אין חייבין עליהן כרת, לא משום פיגול, ולא משום נותר, ולא משום טומאת הגוף.