משנה תורה לרמב"ם ספר עבודה הלכות פסולי המוקדשין

הלכות פסולי המוקדשין פרק יז

א  כל הדמים הניתנין על מזבח החיצון, שנתן מהם מתנה ראשונה במחשבה נכונה, ונתן ממתנה שנייה ואילך במחשבת שינוי השם, או מחשבת המקום, או מחשבת הזמן--הרי זה כיפר, והורצה הקרבן; ואם נתן את הראשונה במחשבת הזמן, והשלים המתנות במחשבת המקום--הרי זה פיגול:  שמתנה ראשונה, היא העיקר.

ב  אבל כל הדמים הניתנין על המזבח הפנימי--הואיל וכולן מעכבין זה את זה כמו שביארנו, אם נתן אחת מהן שלא כתקנה אלא הפסיד בה המחשבה, אף על פי שנתן כל השאר כתקנן, הזבח פסול.

ג  [ב] חישב בראשונה מחשבת הזמן, ושתק בשאר, או שנתן כולן כתקנן, חוץ מן האחרונה שנתנה במחשבת הזמן--הרי זה פסול, ואינו פיגול:  עד שיזה כולן במחשבת הזמן, שהרי כולן במתנה אחת הן.  [ג] וטבילת אצבע בדם בחטאות הפנימייות, מפגלת.  כיצד--חישב בשעת טבילת אצבע בדם מחשבת הזמן, הרי זה כמחשב בשעת הזיה.

ד  היה עומד בעזרה, וחישב מחשבת זמן בחטאות הנעשות בפנים בדבר הנעשה בפנים--אינו פיגול; חישב בדבר הנעשה בחוץ, הרי זה פיגול.  [ה] כיצד:  היה עומד בעזרה, ואמר הריני שוחט להזות דמו למחר--אינו פיגול, שההזיה לפנים בהיכל.  [ו] היה עומד בהיכל, ואמר הריני מזה לשפוך שיירים למחר--אינו פיגול, שהרי חישב בפנים בדבר הנעשה בחוץ.

ה  אבל אם היה עומד בעזרה, ושחט, והוא מחשב לשפוך שיירים למחר, או להקטיר אימורין למחר--הרי זה פיגול, שהרי חישב בחוץ בדבר הנעשה בחוץ.

ו  [ז] התודה מפגלת את הלחם, והלחם אינו מפגל את התודה.  כיצד:  השוחט את התודה, והוא מחשב שיאכל מבשרה, או יזרוק דמה, או יקטיר אימוריה, למחר--הזבח עם הלחם, פיגול; אבל אם חישב לאכול מן הלחם למחר--הלחם לבדו פיגול, וזבח התודה אינו פיגול.

ז  [ח] וכן הדין בשני כבשי עצרת, עם שתי הלחם הבאות עימהן--שאם חישב מחשבת זמן בכבשים, נתפגלו שתי הלחם; חישב שיאכל משתי הלחם למחר--שתי הלחם פיגול, והכבשים אינן פיגול.

ח  חישב באחת מארבע העבודות לאכול כזית מבשר הזבח עם הלחם למחר--הלחם לבדו פיגול, והתודה או הכבשים אינן פיגול.  [ט] המקטיר שני בזיכי לבונה שעם לחם הפנים, וחישב בשעת הקטרתן שיאכל לחם הפנים למחר--הרי הלחם פיגול.

ט  [י] השוחט שני כבשי עצרת, וחישב לאכול אחת משתי החלות למחר--שתיהם פיגול.  [יא] הקטיר שני הבזיכין, והוא מחשב לאכול אחד משני הסדרים למחר--שני הסדרים פיגול.  [יב] וכן אם חישב מחשבת הזמן באחת מחלות התודה, או באחת מחלות מנחת מאפה התנור--הרי כל החלות פיגול.

י  [יג] אבל אם נטמאת אחת משתי החלות, או אחד משני הסדרים, או אחת מן חלות התודה--בין לפני זריקה, בין לאחר זריקה--אותה החלה ואותו הסדר, אסור; והטהור בטהרתו, וייאכל.

יא  [יד] חישב בעבודת אחד משני הכבשים, שיאכל כזית משתי הלחם למחר, וכן אם חישב בהקטרת אחד משני הבזיכין, שיאכל כזית מלחם הפנים למחר--הרי הלחם פסול, ואינו פיגול:  עד שיחשב בכל המתיר--שהוא עבודת שני הכבשים, והקטרת שני הבזיכין.

יב  [טו] שחט אחד, וחישב לאכול חצי זית מחלה זו למחר, ושחט השני, וחישב לאכול חצי זית מחלה שנייה למחר--הרי אלו מצטרפין לפיגול; והוא הדין בשני הבזיכין, עם שני הסדרים.

יג  [טז] חישב באחד משני הכבשים מחשבת הזמן, ועשה השני במחשבה נכונה--זה שעשהו במחשבת הזמן, פיגול; והשני, כשר.  [יז] שחט אחד מהן, וחישב בשעת שחיטתו שיאכל מבשר השני למחר--שניהן כשרים, שאין מחשבין מזה על זה.

יד  [יח] שני כבשי עצרת, אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה.  כיצד:  שחטן וזרק דמם במחשבת שינוי השם, לא קדש הלחם; שחטן לשמן, וזרק דמם שלא לשמן--הלחם קדוש, ואינו קדוש; שחטן שלא לשמן--אף על פי שזרק לשמן, לא קדש הלחם.

טו  [יט] שתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה, וזרק דם הכבשים במחשבת הזמן--נתפגלו שתי הלחם, אף על פי שהן בחוץ:  שהזריקה מועלת ליוצא, אף על פי שעדיין הוא בחוץ.

טז  [כ] כבשי עצרת ששחטן לשמן, ואבד הלחם--אם זרק דמן לשמן, הרי אלו פסולין; זרק דמן במחשבת הזמן, אחר שאבד הלחם--הרי אלו ספק אם הותרו באכילה, או לא הותרו.