משנה תורה לרמב"ם ספר עבודה הלכות פסולי המוקדשין

הלכות פסולי המוקדשין פרק יד

א  אין המחשבה הולכת, אלא אחר העובד; אבל מחשבת בעל הקרבן, אינה מועלת כלום:  שאפילו שמענו הבעלים שפיגלו, והייתה מחשבת העובד נכונה--הרי זה כשר.  [ב] ואין המחשבה מועלת, אלא ממי שהוא ראוי לעבודה, ובדבר הראוי לעבודה, ובמקום הראוי לעבודה.

ב  ממי שהוא ראוי לעבודה כיצד:  אחד מכל הפסולין לעבודה שקיבל הדם, או הוליך, או זרק, וחישב בשעת העבודה מחשבת מקום או מחשבת הזמן--לא פסל במחשבתו, לפי שאינו ראוי לעבודה.  ואותו הדם שקיבל או שזרק מקצתו, יישפך לאמה; ואם נשאר דם הנפש, יחזור הראוי לעבודה ויקבל במחשבה נכונה.  אבל אם חישב הפסול בשעת שחיטה, פסל במחשבתו--שהשחיטה כשרה בפסולין, כמו שביארנו.

ג  יש קרבנות שאם נעשו שלא לשמן, כשרים כמו שיתבאר; לפיכך אם קיבל הדם בהן זה שאינו ראוי לעבודה, או הוליכו, או זרקו--פסל הזבח כאילו עשהו לשמו, שהוא פסול.  ואף על פי שיש דם הנפש, וחזר הכשר וקיבל וזרק--כבר נפסל הזבח:  ולא מפני מחשבת שינוי השם פסל אותם, אלא מפני שהוא פסול לעבודה כמו שביארנו.

ד  [ג] בדבר הראוי לעבודה כיצד:  מנחת העומר שקמצה שלא לשמה--הרי זו כמי שנעשית לשמה, ושייריה נאכלין, מפני שהיא מן השעורים, ואין השעורים דבר הראוי לשאר קרבנות.  וכן המחשב במנחת קנאות והלבונה עליה, קודם שילקט הלבונה--אין מחשבתו מועלת, שהרי אינה דבר הראוי לעבודה.  וכן כל כיוצא בזה.

ה  [ד] במקום הראוי לעבודה כיצד:  מזבח שנפגם, וחישב מחשבת זמן או מחשבת מקום--לא פסל הזבח במחשבה זו, שהרי אין המקום עתה ראוי לעבודה.  קמץ את המנחה בחוץ, וחישב בשעת קמיצה מחשבת זמן או מחשבת מקום--אין מחשבה זו כלום.

ו  [ה] אלו דברים שאינן ראויין לאכילה מן הקרבנות, וראויין להקטרה--הדם, והאימורין, ובשר העולה, והקומץ והלבונה מן המנחות הנקמצות.  [ו] ואלו ראויין לאכילה, ואינן ראויין להקטרה--הבשר הנאכל מכל הזבחים, בין הנאכל לכוהנים בין הנאכל לכל אדם, ושיירי המנחות, ושתי הלחם, ולחם הפנים.

ז  ואלו דברים שאינן ראויין לא לאכילה, ולא להקטרה--בשר חטאות הנשרפות, והעור של בהמה כולו, חוץ מעור האליה שהוא ראוי לאכילה.  אבל המורא, והוא הקרום הדק הדבק בעור המבדיל בין העור והבשר--אינו ראוי לאכילה; וכן העצמות, והגידים, והקרניים, והטלפיים, והנוצה של עוף, והציפורניים, והחרטום שלו, וראשי אגפיים, וראש הזנב--אפילו מקומות הרכים מכל אלו הדבוקים בבשר, שאילו ייחתכו מן החי יבצבץ הדם וייצא, הואיל ואינן חשובין, נקראים דבר שאינו ראוי לאכילה לעניין הקרבנות.

ח  וכן המרק, והתבלין, והשליל, והשליה, וביצי העוף, והבשר שפלטתו הסכין בשעת הפשט ויישאר מודבק בעור, והוא הנקרא אלל--כל אלו אינן חשובין לעניין מחשבת הקרבנות, והרי הן כדבר שאינו ראוי לאכילה.  [ח] ומחשבין על דבר העומד לאיבוד, ועל דבר העומד לשריפה.

ט  המחשב באחת מאותן ארבע העבודות או בכולן, לאכול דבר שאין דרכו לאכילה או להקטיר דבר שאין דרכו להקטרה, בין במחשבת המקום, בין במחשבת הזמן--הזבח כשר.  כיצד:  חישב לשתות מדם הזבח, או לאכול מאימוריו, או לאכול מן הקומץ ומן הלבונה, בחוץ או למחר, או שחישב להקטיר מבשר הזבח, או משיירי המנחה, בחוץ או למחר--הרי הזבח כשר.

י  וכן אם חישב לאכול או להקטיר מן העור, או מן העצמות, והגידים, והמרק, או האלל, וכיוצא בהן--בין מחשבת זמן, בין מחשבת מקום--הזבח כשר; וכן אם חישב לאכול מפרים ושעירים הנשרפין, בחוץ או למחר--הרי הן כשרים.  וכן כל כיוצא בזה.

יא  [ט] חישב שיאכלו הטמאים או הפסולין, מדבר הראוי לאכילה, או שיקטירו הטמאים או הפסולין, דבר הראוי להקטרה--חוץ לזמן אכילה והקטרה--הזבח פיגול, כמו שביארנו; וחוץ למקום אכילה והקטרה--הרי זה פסול, ואינו פיגול.

יב  [י] אין אכילה פחותה מכזית, ולא הקטרה פחותה מכזית; לפיכך המחשב לאכול מדבר הראוי לאכילה פחות מכזית, או שחישב להקטיר מדבר הראוי להקטרה פחות מכזית, בין במחשבת זמן, בין במחשבת מקום--הזבח כשר.

יג  חישב לאכול כחצי זית בחוץ, ולהקטיר חצי זית בחוץ, או שחישב לאכול כחצי זית אחר זמן אכילה, ולהקטיר כחצי זית אחר זמן הקטרה--הזבח כשר, שאין אכילה והקטרה מצטרפין.  ואם הוציאו בלשון אכילה, ואמר שיאכל כחצי זית ותאכל האש חצי זית--הרי אלו מצטרפין:  לשון אכילה אחד הוא.

יד  חישב לאכול או להקטיר כחצי זית, וחזר וחישב על חצי זית אחר באותה המחשבה--הרי אלו מצטרפין.  חישב לאכול כחצי זית, ושתאכל בהמה או חיה כחצי זית, בין במחשבת מקום, בין במחשבת זמן--הרי אלו מצטרפין:  ששם אכילה אחד הוא.

טו  חישב על כזית שיאכלוהו שניים, הרי אלו מצטרפין; חישב לאכול כזית ביתר מכדי אכילת פרס, הרי זה מצטרף.  חישב בשעת זביחה לאכול כחצי זית, ובשעת זריקה לאכול כחצי זית--הרי אלו מצטרפין, בין במחשבת המקום בין במחשבת הזמן.  וכן אם חישב על כזית בשעת קבלה, ועל כזית בשעת הולכה:  שארבע העבודות מצטרפות, והרי הן כעבודה אחת.

טז  חישב להקטיר כחצי זית מן הקומץ, וכחצי זית מן הלבונה--הרי אלו מצטרפין:  שהלבונה עם הקומץ למנחה, כאימורין לזבח.  לפיכך אם חישב להקטיר כזית מן הלבונה חוץ לזמנו, הרי זה פיגול כמו שיתבאר.

יז  אחד המחשב לזרוק דם הזבח כולו בחוץ או למחר, או שחישב לזרוק מקצת דמו בחוץ או למחר--כיון שחישב על כדי הזיה מן הדם, פסל.