משנה תורה לרמב"ם ספר עבודה הלכות פסולי המוקדשין

הלכות פסולי המוקדשין פרק ג

א  קודשי קודשים ששחטן בראש המזבח, כאילו שחטן בצפון:  שנאמר "וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך" (שמות כ,כ)--מלמד שכל המזבח ראוי לשחיטת העולה, ושחיטת השלמים.

ב  עולה ששחטה בראש המזבח, או ששחטה למטה והעלה אותה לראש המזבח--יפשיט אותה וינתח אותה במקומה, ומוריד הקרביים, ומדיחן למטה, וחוזר ומעלה אותן; ומוריד העור, ונותנו לכוהנים.

ג  וכן זבחים שחוטים שעלו לגבי המזבח--מפשיט ומנתח במקומן, ומוריד הקרביים, ומדיחן במים, וחוזר ומעלה אותן; ומוריד את העור ואת הבשר, ונותנו לבעלים; וחוזר ומקטיר את השאר.

ד  ומפני מה לא יוריד הכול, אלא יפשיט וינתח בראש המזבח:  שכל הראוי לאישים--אם עלה לראש המזבח--לא יירד, שנאמר "כל הנוגע במזבח יקדש" (שמות כט,לז).  יכול, אף על פי שאינו ראוי--תלמוד לומר "היא העולה על מוקדה" (ויקרא ו,ב):  מה עולה שהיא ראויה לאישים--אם עלת, לא תרד; אף כל הראוי לאישים--אם עלה, לא יירד.

ה  [ד] עולה שהעלה חיה לראש המזבח--תרד, שעדיין אינה ראויה.  [ה] וכן קומץ המנחה שלא נתקדש בכלי שרת, וכל איסורי המזבח שעלו--יירדו, לפי שאינן ראויין מתחילתן.  [ו] וכן בהמת קודשים שנשחטה בלילה, או שנשפך דמה, או שיצא חוץ לעזרה--אם עלת, תרד.

ו  [ז] אבל קודשים שלנו, בין שלן הדם או הבשר או האימורים, וזבח שיצא חוץ לעזרה, או שנטמא, או שנפסל במחשבת הזמן או במחשבת מקום או במחשבת שינוי, או שקיבלו הטמאים וזרקו את דמו, הואיל וראויין בעבודת קרבן הבא בטומאה, ושניתן דמו חוץ למקומו, או קודשי קודשים שנשחטו בדרום או שנתקבל דמם בדרום--אף על פי שכל אלו פסולין--אם עלו לראש המזבח, לא יירדו:  [ח] כל שפסולו בקודש, הקודש מקבלו.

ז  וכשם שאם עלו, לא יירדו--כך אם ירדו, לא יעלו שנייה:  שהרי פסולין הם.  [ט] ואם משלה בהם האור--אף על פי שירדו, יעלו שנייה וישלים הקטרתן.  [י] קומץ שנתפגל, ומקצתו בארץ ומקצתו משלה בו האור--יעלה כולו.

ח  [יא] אברים וחלבים וקמצים שלנו בראשו של מזבח, כאילו לנו בעזרה; ואם ירדו, לא יעלו.  אבל אם לא ירדו, מקטירין אותן לעולם.  [יב] ואוויר מזבח, כמזבח.  ואימורי קודשים קלים שהעלן קודם זריקת דמים--לא יירדו, שהרי נעשו לחמו של מזבח.  [יג] הפריש שני אשמות לאחריות, ושחט את שניהם, וקדם והעלה אימורים של אחד מהם קודם זריקה--הרי אלו יירדו.

ט  [יד] הזבח הפסול והנסכים הפסולין שעלו למזבח--הזבח לא יירד כמו שביארנו, מפני שהוא ראוי לאישים; והנסכים, יירדו.  וכן נסכים הבאים בפני עצמן, שנפסלו ועלו--יירדו.  [טו] עוף שמלקו זר, ועלה--לא יירד.  וקומץ המנחה שקמצו זר, ועלה--יירד:  אף על פי שזה פסול וזה פסול, זה כאילו לא נתקדש כלל.  ואחד הזר, ואחד שאר הפסולין.

י  [טז] ואלו--אם עלו, יירדו:  כל שאינו ראוי לאישים, בשר קודשי קודשים, בשר קודשים קלים, מותר העומר, ושיירי מנחות, ושתי הלחם, ולחם הפנים, והקטורת, וצמר שבראשי כבשים, ושיער שבזקן התיישים, והעצמות, והגידים, והקרניים והטלפיים בזמן שאינן מחוברים--אם עלו, יירדו.  [יז] קומץ שמיצה שמנו על העצם, וירד העצם--יחזירו:  שהדבר ספק שמא חיבורי עולין, כעולין הם חשובין.

יא  [יח] מזבח הפנימי מקדש פסולין, בין ראויין לו בין שאינן ראויין לו; אבל מזבח החיצון אינו מקדש אלא פסולין הראויין לו, כמו שביארנו.  כיצד:  מזבח החיצון שעלו לו זבחים שנפסלו, לא יירדו; עלת לו קטורת זרה--תרד, שאין הקטורת ראויה למזבח החיצון.  אבל מזבח הפנימי שעלה לו קומץ מנחה, בין כשר בין פסול--לא יירד.  וכן כל כיוצא בזה.

יב  כשם שהמזבח מקדש את הראוי לו--כך הכבש ושאר כלי השרת מקדשין את הראוי להם, שהרי נאמר בכלים "כל הנוגע בהם, יקדש" (שמות ל,כט); ומשיגיע לכבש דבר הראוי לו--לא יירד, ואף על פי שנפסל.  וכן משיגיע לכלי, דבר הראוי לו--נתקדש; ולא ייפדה לעולם, ואף על פי שנפסל, כמו שביארנו באיסורי המזבח.

יג  [יט] אין כלי הלח מקדשות את היבש, ולא כלי היבש מקדשות את הלח.  במה דברים אמורים, במידות הלח והיבש שהיו במקדש, כמו שביארנו בהלכות כלי המקדש; אבל המזרקות מקדשות הלח והיבש, וכלי שרת מקדשין דם הפסול ליקרב.

יד  [כ] כל כלי השרת--אין מקדשין אלא במקדש, ואין מקדשין אלא מדעת, ואין מקדשין אלא מתוכן, ואין מקדשין אלא שלמים.  ניקבו--אם עושין הן מעין מלאכתן שהיו עושין והן שלמים, מקדשין; ואם לאו, אין מקדשין.  ואין מקדשין אלא מלאים.  אבל המידות, אין מקדשין חסרים, אלא אם דעתו למלאותן; ואם אין דעתו למלאותן, מקדשין להיפסל אבל לא ליקרב.

טו  [כא] כלי שרת--מקדשין שלא בזמנן להיפסל, אבל לא ליקרב.  כיצד:  דבר שמצותו ביום, שנתקדש בכלי שרת בלילה--נפסל ויישרף, אבל אינו קרב:  כגון שקמץ מנחה בלילה, ונתן קומצה לכלי שרת--הרי זו נשרפת.

טז  [כב] מזבח שנפגם--נפסלו כל הקודשים שהיו שם שחוטין במקדש, שעדיין לא נזרק דמם:  שהרי אין שם מזבח לזרוק עליו, ונאמר "וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך" (שמות כ,כ)--כלומר תזבח, והוא עומד כתקנו לא פגום.  [כג] אבל קודשים חיים שהיו שם בעזרה כשנפגם, לא נפסלו; אלא כשייבנה המזבח, יקרבו--שאין בעלי חיים נדחין.  [כד] הקדיש בהמות עד שלא נבנה המזבח--כשייבנה, מקריבין אותן:  שהדחוי מעיקרו, אינו דחוי.

יז  [כה] וכן אין אוכלין קודשים והמזבח פגום, שנאמר "ואכלוה מצות אצל המזבח" (ויקרא י,יב); והוא הדין לקודשים קלים--שאין אוכלין אותן בירושלים והמזבח פגום, עד שייבנה.