משנה תורה לרמב"ם ספר עבודה הלכות פסולי המוקדשין

הלכות פסולי המוקדשין פרק א

א  כל הפסולין לעבודה מותרין לשחוט קודשים לכתחילה, ואפילו קודשי קודשים:  חוץ מן הטמא, שאינו שוחט לכתחילה, ואף על פי שהוא חוץ לעזרה, ופשט ידו ושחט בעזרה--גזירה, שמא ייגע בבשר; [ב] ואם עבר ושחט, הזבח כשר.

ב  וכן פר כוהן גדול של יום הכיפורים--אף על פי שנאמר בו "ושחט אהרון" (ראה ויקרא טז,יא)--אם שחטו זר, כשר; אף פרה אדומה ששחטה זר--כשרה, שאין לך שחיטה שפסולה בזר.

ג  השוחט את הקודשים, ולא נתכוון לשחיטה אלא כמתעסק--הרי אלו פסולין:  עד שיתכוון לשחיטה.  [ד] ולא ישחוט שני ראשים כאחד, בקודשים; ואם שחט, הרי אלו כשרים.  [ה] אבל שניים שוחטין בהמה אחת בקודשים, כחולין.

ד  [ו] הקטן אינו שוחט קודשים, אף על פי שהגדול עומד על גביו--שהקודשים צריכין מחשבה, וקטן אין לו מחשבה; אפילו הייתה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, אינה מחשבה להקל אלא להחמיר.  כיצד:  הייתה עולה עומדת בדרום, ומשכה הקטן והביאה לצפון, ושחטה--שהרי ממעשיו ניכר, שמחשבתו לשחיטת קודשים--הרי זו פסולה.

ה  [ז] קודשי קודשים שנשחטו בדרום, או שנתקבל דמם בדרום--פסולין.  [ח] היה עומד בדרום, והושיט ידו לצפון ושחט--שחיטתו כשרה; [ט] היה עומד בדרום, והושיט ידו וקיבל הדם בצפון--קבלתו פסולה.  [י] הכניס ראשו ורובו לצפון, הרי הוא כעומד בצפון.

ו  [יא] שחטה בצפון, ופירכסה ויצאת לדרום, אפילו הוציאה לדרום--כשרה; פירכסה ויצאת לדרום, וחזרה לצפון, ואחר כך קיבל דמה בצפון--כשרה.

ז  וכן קודשים קלים שהיו בפנים, ועמד חוץ לעזרה, והכניס ידו לפנים ושחט--שחיטתו כשרה.  [יב] הכניס ידו וקיבל--קבלתו פסולה, אפילו הכניס ראשו ורובו.  ואפילו היה העובד כולו בפנים, וציציתו בחוץ--עבודתו פסולה:  שנאמר "בבואם אל אוהל מועד" (שמות כח,מג), עד שיבואו כולן.

ח  [יג] פירכסה הבהמה ויצאת לחוץ, אחר קבלת דמה--כשרה:  שאפילו יצאו האימורין והבשר קודם זריקה בקודשים קלים--הזבח כשר, כמו שיתבאר.

ט  [יד] הייתה הבהמה כולה בפנים, ורגלה בחוץ, ושחט--הזבח פסול:  שנאמר "והביאום לה'" (ויקרא יז,ה), עד שתהיה כולה בפנים.  [טו] שחטה, והיא כולה בפנים, ואחר כך הוציאה רגלה לחוץ--חותך הבשר עד שמגיע לעצם, ואחר כך מקבל הדם; ואם קיבל, ואחר כך חתך--פסול, מפני שמנונית הבשר שבחוץ.  ובקודשים קלים--אינו צריך לחתוך, אלא מחזיר רגלה לפנים ומקבל:  שבשר קודשים קלים שיצא קודם זריקה, כשר.

י  [טז] תלה הבהמה, ושחטה באוויר העזרה--פסולה:  שנאמר "על ירך המזבח" (ויקרא א,יא), עד שישחוט בארץ.  [יז] הייתה הבהמה בארץ, ונתלה ושחט והוא תלוי באוויר--בקודשי קודשים, פסול; ובקודשים קלים, כשר.  [יח] שחט מיעוט סימנים בחוץ, וגמרן בפנים, או ששחט מיעוטן בדרום, וגמרן בצפון--פסולין:  שהשחיטה, ישנה מתחילה ועד סוף.

יא  [יט] נתלה, וקיבל הדם מצוואר בהמה המונחת בקרקע--פסול, שאין דרך שירות בכך.  [כ] היה עומד בעזרה, ותלה המזרק בידו וקיבל הדם באוויר, או שהגביה הבהמה, וקיבל הדם באוויר--כשר, שאוויר המקום כמקום.

יב  [כא] נתן מזרק לתוך מזרק, וקיבל--כשר:  מין במינו, אינו חוצץ.  הניח סיב בתוך המזרק, וקיבל--כשר:  מפני שהסיב חלול, והרי הדם יורד לתוך המזרק; ואין כאן חציצה.  אבל אם עשה כן בקמיצת המנחה, וקמץ מתוך הסיב--פסולה.

יג  [כב] קבלת הדם, והולכתו למזבח, וזריקתו, וכן הולכת אברים לכבש--כל אחת מאלו, אינה כשרה אלא בכוהן הכשר לעבודה, כמו שביארנו בקמיצת המנחה, ובמליקת העוף.  [כג] והולכה שלא ברגל, אינה הולכה; לפיכך כוהן שקיבל את הדם, ועמד במקומו וזרקו למזבח--נפסל הזבח.

יד  [כד] קיבל בימינו, ונתן לשמאלו--יחזיר לימינו.  קיבל בכלי חול, נפסל הזבח; קיבל בכלי קודש, ונתן לכלי חול--יחזיר לכלי קודש.  [כה] נשפך מן הכלי על הרצפה, ואספו--כשר; אבל אם נשפך מצוואר בהמה על הרצפה, ואספו ונתנו לכלי השרת--נפסל הזבח.

טו  [כו] נשפך מקצת הדם מצוואר בהמה על הארץ ולא אספו, וקיבל מקצתו מצוואר בהמה--הרי זה כשר:  ובלבד שיהיה זה הדם שנתקבל, דם הנפש--לא דם התמצית, ולא דם העור.

טז  [כז] כל הזבחים שקיבל דמם אחד מן הפסולין לעבודה, או שהוליך את הדם למזבח, או שזרקו במזבח כהלכתו--נפסל הזבח; קיבל הכשר, ונתן לפסול, ולא הלך בו הפסול, אלא עמד במקומו--יחזיר לכשר.

יז  אבל דם שהוליכו הפסול לעבודה, והחזירו לכשר והוליכו, או שהוליכו הכוהן תחילה, והחזירו ונתנו לפסול והוליכו--הואיל והוליכו הפסול, בין בתחילה בין בסוף--נפסל הזבח, שהרי אי אפשר לתקן דבר זה.

יח  [כח] קיבל הפסול--אם נשאר דם הנפש, חוזר הכשר ומקבל ומוליך וזורק, שאין הפסולין לעבודה, עושין הדם הנשאר שיירים:  חוץ מן הטמא--הואיל והוא ראוי לעבודה בקרבן הבא בטומאה כמו שביארנו, עושה שיירים.  כיצד:  קיבל הטמא--אף על פי שקיבל אחריו הכשר דם הנפש, וזרקו--נפסל הזבח:  שזה שקיבל הכשר באחרונה--שיירים הוא, ואינו כלום.

יט  [כט] בהמה שחסר מאבריה כל שהוא, אחר שחיטה קודם קבלת הדם--נפסלה:  אפילו צרם באוזנה קודם קבלה, הרי זה לא יקבל--שנאמר "ולקח מדם הפר" (ויקרא טז,יד; ויקרא טז,יח), שיהיה שלם כולו בשעת קבלה.  ואם קיבל מן החסרה, וזרק--הרי זה פסול.

כ  [ל] אבל אם חסרה, אחר קבלה קודם זריקה--אפילו אבד הבשר קודם זריקת הדם, או נשרף--אם נשתייר כזית מן הבשר או כזית מן האימורין, זורק את הדם; ואם לאו, אינו זורק:  ובעולה, אפילו כחצי זית מן הבשר וכחצי זית מן האימורין--מפני שכולה לאישים.  [לא] נשאר פחות מכזית, לא יזרוק; ואם זרק, לא הורצה.

כא  נפסל הבשר קודם זריקה, או שיצא חוץ לעזרה--לא יזרוק הדם; ואם זרק, הורצה.  [לב] בשר קודשים קלים שיצא חוץ לעזרה, קודם זריקת דמים--אף על פי שנזרק הדם, והבשר בחוץ--הזבח כשר, מפני שסוף הבשר לצאת.  וזריקה מועלת ליוצא לשורפו, אבל לא לאוכלו.

כב  [לג] וכן אימורי קודשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים, ונזרק הדם והם בחוץ--לא נפסל הזבח; ואם החזירן, מקטירין אותן.  ואף על פי שלא החזירן, חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא.

כג  [לד] כל הזבחים של יחיד--בין שנטמא בשר והחלב קיים, בין שנטמא חלב והבשר קיים--זורק את הדם.  נטמאו שניהן, לא יזרוק; ואם זרק--הורצה, שהציץ מרצה על הטמא.  וכן אימורין או אברי עולה, שנטמאו והקטירן--הציץ מרצה, כמו שביארנו.  וכל קרבנות הציבור שנטמא הבשר והחלב כולו, הרי זה זורק את הדם.

כד  [לה] דם קודשים שיצא חוץ לעזרה, נפסל הזבח; ואף על פי שחזר והכניסו, וזרקו על המזבח--לא נרצה.  [לו] וכל דם הקודשים אינו מקבל טומאה כלל, שנאמר בדם "על הארץ תשפכנו, כמים" (דברים יב,טז; דברים יב,כד; דברים טו,כג):  דם שנשפך כמים הוא הנחשב כמים, ויקבל טומאה; אבל דם קודשים שאינו נשפך כמים, אינו מקבל טומאה.  [לז] ודם ששקעה עליו חמה, ולא נזרק--נפסל הזבח; ואם זרקו, לא הורצה.