משנה תורה לרמב"ם ספר עבודה הלכות תמידין ומוספין

הלכות תמידין ומוספין פרק ז

א  בראשי חודשים, מקריבין מוסף ראש החודש אחר תמיד של שחר.  וכמה הוא מוסף ראש חודש:  פרים שניים ואיל אחד ושבעה כבשים, הכול עולות; ושעיר עיזים, חטאת.

ב  מעשה כל העולות אחד הוא, כמעשה התמיד; ומעשה החטאת של ראשי חודשים ושל מועדות, כמעשה החטאת הנאכלת שביארנו.

ג  בפסח--מקריבין קרבן מוסף בכל יום מיום הראשון עד יום השביעי, כמוסף ראשי חודשים:  פרים שניים ואיל אחד ושבעה כבשים, הכול עולות; ושעיר, חטאת הנאכלת.

ד  ביום שני של פסח, שהוא יום שישה עשר בניסן--מקריבין יתר על מוסף של כל יום, כבש לעולה עם עומר התנופה; והיא מנחה של ציבור, כמו שביארנו.  [ד] וזמנו קבוע; ולפיכך דוחה את השבת, ואת הטומאה.

ה  אין מביאין מנחה זו אלא מארץ ישראל, שנאמר "והבאתם את עומר ראשית קצירכם, אל הכוהן" (ויקרא כג,י):  מצותו לבוא מן הקרוב; לא ביכר הקרוב, מביאין אותו מכל מקום מארץ ישראל.  [ו] מצותו להיקצר בלילה--בליל שישה עשר, בין בחול בין בשבת; [ז] וכל הלילה כשר לקצירת העומר.  ואם קצרוהו ביום, כשר.  [ח] מצותו לבוא מן הקמה; לא מצאו, יביאו מן העומרים.  [ט] מצותו לבוא מן הלח; לא מצאו, יביאו מן היבש.

ו  [י] היה דרכן להביא מן השדות שבדרום:  היה נר חצי השדה, וזורע חצייה בשנה זו; ובשנה אחרת נר החצי שזרע, וזורע החצי שנר ומביא ממנו.

ז  [יא] עומר זה, מן השעורים היה בא; ודבר זה, קבלה ממשה רבנו.  וכיצד היה נעשה:  מערב יום טוב יוצאין שלוחי בית דין, ועושין אותו כריכות במחובר לקרקע, כדי שיהיה נוח לקצור.  וכל העיירות הסמוכות לשם, מתכנסות כדי שיהיה נקצר בעסק גדול; וקוצרין שלוש סאין שעורים, בשלושה אנשים, ובשלוש קופות, ובשלוש מגלות.

ח  כיון שחשיכה, אומר להם הקוצר לכל העומדים שם--בא השמש, אומרין לו הין; בא השמש, אומרין לו הין; בא השמש, אומרין לו הין.  מגל זה, אומרין לו הין; מגל זה, אומרין לו הין; מגל זה, אומרין לו הין.  קופה זו, אומרין לו הין; קופה זו, אומרין לו הין; קופה זו, אומרין לו הין.  ואם היה שבת, אומר להן--שבת זו, אומרין לו הין; שבת זו, אומרין לו הין; שבת זו, אומרין לו הין.  אקצור, והן אומרין לו קצור.  שלושה פעמים, על כל דבר ודבר.

ט  וכל כך למה:  מפני אלו הטועים שיצאו מכלל ישראל בבית שני, שהן אומרין שזה שנאמר בתורה "ממוחרת, השבת" (ויקרא כג,יא; ויקרא כג,טו; ויקרא כג,טז), הוא שבת בראשית; ומפי השמועה למדו חכמים, שאינה אלא שבת יום טוב.  וכן ראו תמיד הנביאים והסנהדרין, בכל דור ודור, שהיו מניפין את העומר בשישה עשר בניסן, בין בחול בין בשבת.

י  והרי נאמר בתורה "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו, עד עצם היום הזה" (ויקרא כג,יד), ונאמר "ויאכלו מעבור הארץ, ממוחרת הפסח--מצות וקלוי" (יהושוע ה,יא).  ואם תאמר שאותו הפסח בשבת אירע, כמו שדימו הטיפשים, היאך תלה הכתוב היתר אכילתם לחדש בדבר שאינו העיקר ולא הסיבה, אלא נקרוא נקרה; אלא מאחר שתלה הדבר במוחרת הפסח, הדבר ברור שמוחרת הפסח היא העילה המתרת את החדש, ואין משגיחין על איזה יום הוא, מימי השבוע.

יא  [יב] קצרוהו, ונתנוהו בקופות, הביאוהו לעזרה, וחבטו אותו, וזורין, ובוררין.  ולוקחין את השעורין, ומהבהבין אותו על האש באבוב מנוקב, כדי שיהיה האור שולט בכולו:  שנאמר "אביב קלוי באש, גרש כרמל" (ויקרא ב,יד)--מפי השמועה למדו, שאינו מדבר אלא במנחת העומר בלבד.

יב  ואחר שקולין אותו, שוטחין אותו בעזרה, והרוח מנשבת בו; ונותנין אותו לריחיים של גרוסות, וטוחנין את השלוש סאין, ומוציאין מן הכול עישרון, שהוא מנופה בשלוש עשרה נפה.  והשאר נפדה, ונאכל לכל אדם; וחייב בחלה ופטור מן המעשרות, כמו שביארנו.

יג  ולוקחין זה העישרון של סולת השעורים, ובוללין אותו בלוג שמן, ביום שישה עשר בניסן; ונותנין עליו קומץ לבונה, כשאר המנחות.  ומניפו במזרח--מוליך ומביא, ומעלה ומוריד; ומגישו כנגד חודה של קרן מערבית דרומית, כשאר המנחות.  וקומץ, ומקטיר; והשאר נאכל לכוהנים, כשיירי כל המנחות.  ואימתיי קומצין אותו, אחר שמקריבין מוסף היום; וכבש העולה, קודם תמיד של בין הערביים.

יד  [יג] אסור לקצור בארץ ישראל מין מחמשת מיני תבואה, קודם לקצירת העומר--שנאמר "ראשית קצירכם" (ויקרא כג,י), שיהיה תחילה לכל הנקצרים.  במה דברים אמורים, בקציר שראוי להביא ממנו עומר; אבל בית השלהין שבעמקים--הואיל ואינו ראוי להביא ממנו--קוצרין אותו מלפני העומר, אבל לא יגדוש.  [יד] תבואה שהשרישה קודם העומר, העומר מתירה; ואם לאו--אסור לקוצרה כדרך שאסור לאוכלה, עד שיבוא העומר הבא.

טו  תבואה שלא הביאה שליש, מותר לקצור ממנה להאכיל לבהמה; וקוצרין מפני הנטיעות, שלא יפסדו; וקוצרין לפנות מקום לבית האבל, או לבית המדרש--שנאמר "קצירכם" (ויקרא כג,י), ולא קציר מצוה.  [טז] ואף על פי שמותר לקצור, לא יעשה אותן כריכות כדרך הקוצרין, אלא יניחם צבתים.

טז  [יז] כבר ביארנו שאין מביאין מנחות, ולא מנחת נסכים, ולא ביכורים, מן החדש קודם הבאת העומר; ואם הביא, פסול.  ולא יביא, קודם להבאת שתי הלחם; ואם הביא, כשר.  [יח] וכל המקריב מנחה מן החדש תחילה, מברך שהחיינו.

יז  [יט] תבואה שזרעה אחר שקרב העומר, וקצרה אחר שקרב העומר של שנה הבאה--הרי זה ספק:  אם מביאין ממנה מנחות לכתחילה, קודם הבאת שתי הלחם, הואיל ותבואה זו עבר עליה הבאת שתי הלחם, וקצירת העומר; או אין מביאין עד שיביאו שתי הלחם, אחר הבאת העומר של שנה אחרת.

יח  [כ] וכן תבואה בקרקע, וחנטו עליה, או הנצו עלים שלה, כשהביאו שתי הלחם--הרי זה ספק:  אם הנצת העלים או חנטתן כמו השרשה, והותרה להביא ממנה מנחות; או אינה חשובה כהשרשה.  לפיכך לא יביא; ואם הביא, הורצה.  [כא] והקוצר קודם קצירת העומר--אינו לוקה, והקציר כשר.

יט  [כב] מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות, מיום הבאת העומר--שנאמר "וספרתם לכם, ממוחרת השבת" (ויקרא כג,טו); ומצוה למנות הימים, עם השבועות--שנאמר "תספרו חמישים יום" (ויקרא כג,טז).  ומתחילת היום מונין; לפיכך מונה בלילה, מליל שישה עשר בניסן.  [כג] שכח ולא מנה בלילה, מונה ביום.  ואין מונין אלא מעומד; ואם מנה מיושב, יצא.

כ  [כד] מצוה זו על כל איש מישראל, ובכל מקום ובכל זמן; ונשים ועבדים, פטורין מספירת העומר.  [כה] וצריך לברך בכל לילה, אשר קידשנו במצוותיו, וציוונו על ספירת העומר--קודם שיספור; מנה ולא בירך--יצא, ואינו חוזר ומברך.