משנה תורה לרמב"ם ספר עבודה הלכות תמידין ומוספין

הלכות תמידין ומוספין פרק ה

א  מצות עשה לסדר לחם הפנים בכל יום שבת, על השולחן לפני ה' בהיכל--שנאמר "ביום השבת ביום השבת, יערכנו" (ויקרא כד,ח).  [ב] ודבר ברור בתורה שהוא שתים עשרה חלות, כל חלה שני עשרונים.  ועורכין אותו שני סדרים--שש חלות בכל סדר, חלה על גבי חלה; ובין כל שתי חלות שלושה קנים של זהב, כדי שתהיה הרוח מנשבת בו; וסומך כל מערכה, בשתי קשוות.

ב  ונותנין בצד כל מערכה, כלי שיש בו קומץ לבונה--שנאמר "ונתת על המערכת, לבונה זכה" (ויקרא כד,ז); וכלי זה, הוא הנקרא בזך.  נמצאו שני קומצי לבונה בשני הבזיכין.  ושוליים היו לבזיכין, כדי שיניחום על השולחן.

ג  שני הסדרים מעכבין זה את זה, ושני הבזיכין מעכבין זה את זה; והסדרים והבזיכין, מעכבין זה את זה.  ואין מחנכין את השולחן, אלא בלחם הפנים בשבת.

ד  מיום השבת ליום השבת, מוציאין את הלחם שהוא שם על השולחן משבת שעברה, ומסדרין לחם אחר.  וזה שמוציאין--הוא שחולקין שתי המשמרות הנכנסת והיוצאת, עם כוהן גדול; ואוכלין אותו.

ה  [ד] וכיצד מסדרין את הלחם:  ארבעה כוהנים נכנסים, שניים בידם שני סדרים, ושניים בידם שני בזיכין; וארבעה מקדימין לפניהם, שניים ליטול שני סדרים ושניים ליטול שני בזיכין שהיו שם על השולחן.  הנכנסין עומדין בצפון, ופניהם לדרום; והיוצאין עומדין בדרום, ופניהם לצפון.  אלו מושכין, ואלו מניחין, וטפחו של זה, לתוך טפחו של זה--שנאמר "לפניי תמיד" (שמות כה,ל).

ו  [ה] יצאו, ונתנו את הלחם שהוציאו על שולחן זהב אחר שהיה באולם; והקטירו הבזיכין, ואחר כך מחלקין החלות.  ואם חל יום הכיפורים להיות בשבת, החלות מתחלקות לערב.

ז  [ו] כיצד מעשה לחם הפנים:  מביאין עשרים וארבע סאים חיטים הראויין למנחות, ושפין אותן ובועטין בהן, כשאר חיטי מנחות; וטוחנין אותן, ומנפין מהן באחת עשרה נפה ארבעה ועשרים עישרון סולת.  ועושין מהן, שתים עשרה חלות מצות.

ח  לא ניפה אותן באחת עשרה נפה, או שלא הוציאן מעשרים וארבע סאים--הואיל ונעשו סולת מכל מקום, כשרות:  לא נאמרו השיעורין האלו, אלא למצוה.

ט  [ז] ולישתן ועריכתן, בחוץ; ואפייתן, בפנים בעזרה כשאר המנחות.  ולשין אותן, אחת אחת; ואופין אותן, שתיים שתיים.  [ח] ושלושה דפוסין של זהב היו להן--אחד שנותנין בו החלה והיא בצק, והשני שאופין אותה בו; והשלישי שנותנין אותה בו כשרודה אותה מן התנור, כדי שלא תתקלקל.

י  [ט] כל חלה מהן מרובעת--שנאמר "לחם פנים" (שמות כה,ל), שיהיו לו פנים רבים.  אורך כל חלה מהן עשרה טפחים, ורוחבה חמישה טפחים, ורומה שבע אצבעות; והשולחן--אורכו שנים עשר טפח, ורוחבו שישה טפחים.  נותן אורך החלה על רוחב השולחן--נמצאת החלה יוצאת שני טפחים מכאן, ושני טפחים מכאן; וכופל את היוצא מכאן ומכאן, ויישאר בין שני הקצוות ריוח באמצע.  וכן מניח חלה על גבי חלה, עד שעורך שש חלות.  וכן עושה בצידה מערכה שנייה, שש חלות.

יא  [י] אין אפיית לחם הפנים דוחה את השבת, ולא את יום טוב, אלא בערב שבת אופין אותן, ועורכין אותן למחר; ואם חל שני ימים טובים של ראש השנה להיות בחמישי ובערב שבת, אופין אותן מיום רביעי.  [יא] ולא סידור הקנים, ולא נטילתן דוחה את השבת; אלא מערב שבת נכנס ושומטן, ונותנן לאורך השולחן, ובאחד בשבת נכנס, ומכניס את הקנים בין החלות.

יב  סידר את הלחם בשבת כמצותו, ולא הניח עימו בזיכי לבונה עד למחר, ולשבת הבאה הקטיר הבזיכין--נפסל הלחם, ואינו קדוש; וכן אם סידר הלחם והבזיכין באחד בשבת, והקטיר הבזיכין לאחר שבת הבאה--הלחם אינו קדוש, ונפסל.  אבל אם הקטיר הבזיכין בשבת, נפסל הלחם.

יג  כיצד יעשה בלחם ובבזיכין שסידר אותן לאחר השבת:  יניח אותן שם על השולחן, עד שיעבור עליהן יום השבת והן מסודרין; ואחר כך יקטיר הבזיכין לשבת הבאה, אחר השבת שעברה עליהן והן מסודרין--שאפילו נשאר הלחם עם הבזיכין על השולחן כמה שבתות, אין בכך כלום.

יד  סידר את הלחם ואת הבזיכין בשבת כמצותן, והקטיר את הבזיכין לאחר השבת, בין לאחר שבת זו, בין לאחר שבת אחרת הבאה--נפסל הלחם; והרי הוא כקודשים שנפסלו, שחייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא כמו שיתבאר.

טו  נפרסה חלה אחת מן הלחם--אם עד שלא הסיר הלחם מעל השולחן נפרסה--הלחם פסול, ואינו מקטיר עליו את הבזיכין; ואם אחר שהסיר הלחם נפרס--הלחם פסול, ומקטיר עליו את הבזיכין.  [טז] הגיע זמן הלחם להסירו, הרי זה כמי שהסירו; ואם נפרס הלחם--מקטיר הבזיכין, אף על פי שלא פירק המערכת.

טז  נטמא אחד מן הסדרים, בין לפני הקטרה בין לאחר הקטרה, או שנטמא אחד מן הבזיכין--הטמא בטומאתו, והטהור בטהרתו.