משנה תורה לרמב"ם ספר עבודה הלכות תמידין ומוספין

הלכות תמידין ומוספין פרק ד

א  כל העבודות האלו שעושין בכל יום, בפיס היו עושין אותן.  וכיצד היו עושין:  כל כוהני בתי אבות של יום נכנסין ללשכת הגזית, אחר שיעלה עמוד השחר; והן מלובשין בבגדי כהונה.  והממונה שעל הפייסות עימהן, והן עומדין בהקפה; והממונה נוטל מצנפת מעל ראשו של אחד מהן ומחזירה, והוא האיש שמתחילין למנות ממנו.

ב  ומפיסין כמו שיתבאר, [ב] ויוצאין לעבודה אנשים שעובדין.  ושאר הכוהנים--מוסרין אותן לחזנין, ומפשיטין אותן את בגדי הקודש, ולא היו מניחין עליהן אלא המכנסיים בלבד, עד שלובשין בגדי חול; וחוזרין ופושטין את המכנסיים של קודש, ומחזירים החזנים את הכלים לחלונות.

ג  כיצד מפיסין:  עומדין בהיקף, ומסכימין על מניין שמונין מאה או אלף, או כל מניין שיסכימו עליו.  והממונה אומר להם הצביעו, והן מוציאין אצבעותיהן אחת או שתיים; ואם הוציא שלוש, מונין לו שלוש.  ואין מוציאין גודל במקדש, מפני הרמאים, שהגודל קצר, ונוח להוציאו ולכפותו; והמוציא גודל, אין מונין אותו לו.

ד  ומתחיל הממונה למנות, מן האיש הידוע שהסיר מצנפתו תחילה; ומונה על אצבעותיהן, וחוזר חלילה עד שישלים המניין שהסכימו עליו.  והאיש ששלם המניין אצל אצבעו, הוא שיצא בפיס ראשון לעבודה.

ה  [ד] ולמה מונין המניין שהסכימו עליו על האצבעות שהוציאו, ולא היה מונה על האנשים עצמן--לפי שאסור למנות את ישראל אלא על ידי דבר אחר, שנאמר "ויפקדם בטלאים" (שמואל א טו,ד).

ו  [ה] ארבעה פייסות היו מפיסין בכל יום, בשחרית:  הפיס הראשון, מי תורם את המזבח; הפיסו, וזכה מי שזכה לתרום.  והוא מסדר את המערכה, והוא מעלה שני גזרי עצים למזבח; והוא מכניס מחתה מלאה אש מן המזבח החיצון למזבח הזהב, להקטיר עליה קטורת.

ז  [ו] הפיס השני, זוכין בו שלושה עשר על סדר עמידתן.  כיצד:  הממונה אומר להם הצביעו, ומונה כדרך שביארנו.  וזה שיצא בפיס ראשון, הוא שוחט תמיד של שחר; והשני שהוא עומד בצידו, הוא מקבל את דם התמיד והוא זורקו; והשלישי הסמוך לשני, מדשן מזבח הפנימי שהוא מזבח הקטורת; והרביעי שבצידו, מדשן את המנורה ומטיב את הנרות; והחמישי, מעלה ראש התמיד ורגלו לכבש; והשישי, מעלה שתי הידיים; והשביעי, מעלה העוקץ והרגל; והשמיני, מעלה החזה והגרה; והתשיעי, מעלה שתי הדפנות; והעשירי, מעלה הקרביים; והאחד עשר, מעלה סולת הנסכים; והשנים עשר, מעלה החביתין; והשלושה עשר, מעלה היין של נסכים.

ח  [ז] הפיס השלישי--אומר להן הממונה לכל אנשי בית אב של אותו היום, מי שלא הקטיר קטורת מימיו, יבוא ויפיס.  יתקבצו אצל הממונה, ויפיסו; ומי שיצא בפיס זה ראשון, הוא שיזכה להקטיר קטורת.

ט  [ח] הפיס הרביעי--מתקבצין כולן, ומפיסין לידע מי מעלה אברים מן הכבש למזבח; הפיסו, וזכה מי שזכה.

י  תמיד של בין הערביים--אין מפיסין לו פיס אחר, אלא כל כוהן שזכה בעבודה מן העבודות שחרית, יזכה בה בין הערביים:  חוץ מן הקטורת, שהן מפיסין לה פיס אחר בין הערביים; ויבואו כל מי שלא הקטיר קטורת מעולם מאנשי אותו בית אב, ויפיסו עליה.  ואם כבר הקטירו כולן מימיהן, מפיסין לה כולן בשחרית בפיס שלישי; וזה שזכה בה שחרית, מקטירה בין הערביים.

יא  [ט] בשבת, שיש שם תמידין ומוספין ושני בזיכי לבונה, כיצד הם עובדין:  מפיסין בשחר אנשי אותו בית אב של משמר היוצא, ומקריבין תמיד של שחר ושני כבשי עולה של מוספין; וכל שזכה בעבודה מעבודות התמיד של שחר, הוא זוכה בה בשני כבשי מוסף.

יב  והמשמר האחר שייכנס בשבת, מפיסין פייסות אחרות לתמיד של בין הערביים.  ואלו ואלו, חולקין בלחם הפנים.  [י] ואין אוכלין את הלחם, עד שיקטירו שני בזיכי לבונה על האש; והלבונה טעונה מלח, כשאר הקרבנות.  [יא] ואחר קרבן המוספין, מקטירין שני הבזיכין; ושני כוהנים מקריבין את שני הבזיכין.

יג  [יב] כיצד חולקין לחם הפנים בכל שבתות השנה--הנכנס נוטל שש חלות, ומשמר היוצא נוטל שש:  הנכנסין חולקין ביניהם בצפון, שהרי הן מוכנים לעבודה; והיוצאין חולקין בדרום.  ובזמן שיהיה יום טוב של אחד משלוש רגלים בשבת, וכן בשבת שבתוך החג--חולקין כל המשמרות בשווה בלחם הפנים.

יד  וכן אם חל יום טוב הראשון של חג באחד בשבת--חולקין כל המשמרות בשווה מערב יום טוב שהוא שבת, בלחם הפנים:  מפני שהקדימו לעבודה.  וכן אם חל יום טוב האחרון להיות בערב שבת--חולקין כל המשמרות בשווה בלחם הפנים, באותה שבת שהיא מוצאי החג.  ודבר זה תקנה, מפני שנתאחרו הכוהנים בשביל חילוק לחם הפנים; ואם נתאחר אחד מבעלי משמר ולא בא, יימצא אחר.

טו  [יג] חל יום אחד להפסיק בין השבת ובין יום טוב, כגון שהיה יום טוב הראשון של חג בשני או יום טוב האחרון בחמישי, או יום טוב של עצרת שחל להיות בשני או בחמישי--משמר שזמנו קבוע באותה שבת, נוטל עשר חלות, וזה הנכנס, נוטל שתיים:  שהרי לא נשאר להם לעבודה הם לבדם אלא יום אחד, שהוא ערב שבת או אחד בשבת; ומתעצלין, ואין בא מהן אלא מעט.

טז  [יד] כוהן גדול, לעולם נוטל מכל משמר חצי החלות שזכה בהן:  שנאמר "והייתה לאהרון ולבניו" (ויקרא כד,ט)--מחצה לאהרון, ומחצה לבניו; ואין כוהן גדול נוטל פרס, שאין זה כבודו.