משנה תורה לרמב"ם ספר עבודה הלכות מעשה הקרבנות

הלכות מעשה הקרבנות פרק יט

א  אין המעלה בחוץ חייב, עד שיעלה לראש המזבח שייעשה בחוץ; אבל אם העלה על הסלע, או על האבן--פטור:  שאין קרוי קרבן אלא על המזבח, ואף על פי שהוא בחוץ--שנאמר "וייבן נוח מזבח" (בראשית ח,כ).  ואינו חייב עד שיעלה לה', שנאמר "לעשות אותו, לה'" (ויקרא יז,ט).

ב  אינו חייב אלא על העלית דבר הראוי לאישים או למזבח, כגון העולה--שנאמר "אשר יעלה עולה" (ויקרא יז,ח):  מה עולה, שראויה לאישים--אף כל שראוי לאישים, הוא שחייבין על העליתו בחוץ.

ג  מכאן אמרו חכמים, הזורק את הדם, או המקטיר אברי עולה, או אימורין, או קומץ, או לבונה, או קטורת, או מנחת כוהנים, או מנחת נסכים, או המנסך שלושת לוגין יין, או שלושת לוגין מים, בחוץ--חייב, שנאמר "לא יביאנו, לעשות אותו" (ויקרא יז,ט):  כל המתקבל בפנים, חייבין עליו בחוץ.

ד  אבל הזורק שיירי הדם בחוץ, אפילו שיירי דמים הפנימיים--פטור:  שזריקת שיירי הדם--שיירי מצוה הם, ואינן מעכבין.  וכן המנסך מים או יין פחות משלושה לוגין בחוץ--פטור, בין בשאר ימי השנה בין בחג:  הואיל וחסר השיעור, הרי אינן ראויין להתקבל בפנים.

ה  וכן המעלה מבשר חטאת, מבשר אשם, מבשר שלמים, בין של יחיד בין של ציבור, משיירי מנחות, משתי הלחם, מלחם הפנים, בחוץ--פטור:  שכל אלו ראויין לאכילה, לא לאישים.

ו  [ה] המעלה את הבהמה כולה בחוץ--חייב מפני האימורין, ואף על פי שלא הפרישן:  אין בשר הזבח חוצץ, וכאילו הקטיר האימורין בפני עצמן.  אבל המעלה מנחה שלא נקמצה--פטור, שאין הקומץ ברור ומובדל; קמצה, וחזר קומצה לתוכה, והקריב כולה בחוץ--חייב.

ז  [ו] היוצק, והבולל, והפותת, והמולח, והמניף, והמגיש, והמסדר את השולחן, והמטיב את הנרות, והקומץ, והמקבל דמים, בחוץ--פטור:  לפי שכל אחד מאלו אינו גמר עבודה, ונאמר "אשר יעלה עולה" (ויקרא יז,ח).  מה העליה, שהיא גמר עבודה--אף כל שהוא גמר עבודה, חייבין עליו.

ח  [ז] פרה אדומה ששרפה חוץ ממקום שריפתה, וכן שעיר המשתלח שהקריבו בחוץ אחר שהתוודה עליו--פטור:  שנאמר "ואל פתח אוהל מועד, לא יביאנו" (ויקרא יז,ט)--כל שאינו ראוי לבוא אל פתח אוהל מועד, אין חייבין עליו.

ט  אבל קודשים פסולין, שהיה פסולן בקודש--אם העלה מהן בחוץ, חייב.  כיצד:  כגון הלן, והיוצא, והטמא, ושנפסל במחשבת העובד--שכולן נשרפין, כמו שיתבאר בהלכות פסולי המוקדשין--אם עבר והעלה מהן בחוץ, חייב:  שנאמר "לעשות אותו, לה'" (ויקרא יז,ט)--כל הנעשה לה' חייבין עליו, ואלו נעשו לה'.

י  [ח] כל דבר שחייבין על העליתו בחוץ--כיון שהעלה ממנו כזית בחוץ, חייב:  בין שהעלה בפנים תחילה, ושייר ממנו כזית והעלהו בחוץ, בין שהניח הכול בפנים, ולקח ממנו כזית והעלהו בחוץ.  אבל אם חסר אותו דבר הקרב כל שהוא בפנים, והעלה שאריתו בחוץ--פטור.

יא  [ט] כיצד:  הקומץ או הלבונה, והאימורין, והעולה, ומנחה הנשרפת, והנסכין, שחסרו מקצתם בפנים, והקריב שאריתן בחוץ--פטור:  שהרי נאמר "לעשות אותו" (ויקרא יז,ט)--על השלם הוא חייב, ואינו חייב על החסר.  הוציאו שלם, וחסר בחוץ, והעלהו--הרי זה ספק, לפיכך אינו לוקה.

יב  [י] העלה אבר שאין בו כזית בשר, והיה העצם משלימו לכזית--חייב, מפני שהוא מחובר; היה מלח משלימו לכזית--הרי זה ספק, לפיכך אינו לוקה.  ועולה ואימוריה, מצטרפין לכזית.

יג  [יא] העלה, וחזר והעלה--חייב על כל אבר ואבר.  זרק והעלה, חייב שתיים:  שהרי חלק הכתוב בין מעלה לעושה--שהרי נאמר "אשר יעלה עולה" (ויקרא יז,ח), ונאמר "לעשות אותו" (ויקרא יז,ט).  העלה אבר חסר, פטור--שנאמר "לעשות אותו", על השלם הוא חייב.  [יב] שניים שאחזו באבר, והעלוהו בחוץ--חייבין:  שנאמר "איש איש . . . אשר יעלה עולה" (ויקרא יז,ח)--אפילו איש ואיש שהעלו, חייבין.

יד  [יג] הזורק מקצת מתנות בחוץ, חייב.  המקבל דם חטאת בכוס אחד, נתן ממנו בחוץ, וחזר ונתן בפנים--חייב על הניתן בחוץ, שהרי כולו ראוי ליקרב בפנים; ואם נתן ממנו בפנים, וחזר ונתן בחוץ--פטור, מפני שהן שיירים.  אבל אם קיבל בשתי כוסות, בין שנתן שניהן בחוץ, או אחד בחוץ ואחד בפנים, או אחד בפנים ואחד בחוץ--הרי זה חייב.

טו  [יד] הקומץ והלבונה של מנחה, שהקריב אחד מהן בחוץ, או הקריב האחד בפנים והשני בחוץ--חייב; וכן שני בזיכי לבונה של לחם הפנים, שהקריב אחד מהן בחוץ, או אחד בפנים ואחד בחוץ--חייב.

טז  [טו] מי ששחט קודשים בזמן הזה, והעלה חוץ לעזרה--חייב:  מפני שהוא ראוי ליקרב בפנים--שהרי מותר להקריב, אף על פי שאין בית, שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא, כמו שביארנו.

יז  [טז] השוחט קודשי גויים בחוץ, חייב; וכן המעלה אותן בחוץ.  והגויים מותרין להקריב עולות לה', בכל מקום--והוא, שיקריבו בבמה שיבנו.  ואסור לסייען, ולעשות שליחותן--שהרי נאסר עלינו להקריב בחוץ; ומותר להורות להם, וללמדם היאך יקריבו לשם האל ברוך הוא.