משנה תורה לרמב"ם ספר עבודה הלכות מעשה הקרבנות

הלכות מעשה הקרבנות פרק יד

א  מתנדב אדם ונודר עולה ושלמים, וכל מין שירצה מחמשת מיני מנחות הבאין בנדר ונדבה; ומתנדב או נודר מנחה ממנחות נסכים לבדה, מאיזה מין משלושת מיני מנחות נסכים שביארנו.  ומתנדב או נודר יין בפני עצמו, או שמן בפני עצמו, או לבונה בפני עצמה; או עצים למערכה--מפני שהן כקרבן, שנאמר "ולקורבן העצים" (נחמיה יג,לא).

ב  שניים מתנדבין או נודרין קרבן אחד, עולה או שלמים; אפילו פרידה אחת של תורים או בני יונה, מביאין אותה בשותפות.  אבל המנחה, אינה באה בשותפות.  ודברים אלו, דברי קבלה הן.  [ג] הניח מנחה לשני בניו, ומת--הרי אלו מביאין אותה.

ג  [ד] איזה הוא נדר, ואיזו היא נדבה:  האומר הרי עליי עולה, או הרי עליי שלמים, או הרי עליי מנחה, או הרי דמי בהמה זו עליי עולה או שלמים--זה הוא הנדר; אבל האומר בהמה זו או דמי בהמה זו עולה או שלמים, או הרי העישרון הזה מנחה--זו היא נדבה.

ד  [ה] מה בין נדרים לנדבות:  שהנודר--אם הפריש קרבנו ואבד או נגנב, חייב באחריותו עד שיקריב כמו שנדר; והמתנדב ואמר זו--אם מת או נגנב, אינו חייב באחריותו.

ה  [ו] האומר דמי שור זה עליי עולה, ודמי בית זה עליי קרבן, ומת השור, ונפל הבית--חייב לשלם; אמר הרי עליי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה, אינו חייב באחריותה.

ו  [ז] כבר ביארנו שהעושה בית חוץ למקדש, להקריב בו קרבנות--אינו כבית עבודה זרה; והאומר הרי עליי עולה שאקריבנה במקדש, והקריבה בבית זה--לא יצא.  שאקריבנה בבית זה--אם הקריבה במקדש, יצא.  הקריבה באותו הבית, יצא:  הרי הוא כמי שנדר עולה, על מנת שלא יהיה חייב באחריותה; וענוש כרת, על העליתה בחוץ.

ז  וכן אם אמר הריני נזיר, על מנת שאגלח בבית זה--אם גילח שם, יצא:  הרי הוא כמי שנדר לצער עצמו, והרי ציער; ואינה נזירות.

ח  חטאת ואשם אינן באין אלא על חטא, ואינן באין בנדר ונדבה.  האומר הרי עליי חטאת או אשם, או שאמר הרי זו חטאת או אשם--לא אמר כלום.  היה מחוייב חטאת או אשם, ואמר הרי זו לחטאתי או לאשמי, או הרי המעות האלו לחטאתי או לאשמי--דבריו קיימים.

ט  האומר קרבן מצורע זה, או יולדת זו עליי--אם היה אותו מצורע או היולדת עניים, מביא הנודר קרבן עני; ואם היו עשירים, מביא הנודר קרבן עשיר, אף על פי שהנודר עני.

י  האומר חטאתו ואשמו ועולתו ושלמיו של פלוני עליי--אם רצה אותו פלוני--הרי זה מניחו להקריבן על ידו, ומתכפר לו.  רצה בשעת הפרשתו, ולא רצה בשעת הקרבה אלא חזר בו--בעולה ובשלמים--מקריבן, ומתכפר לו בהן:  אף על פי שאינו רוצה עתה, שהרי רצה בשעת הפרשה.  אבל בחטאת ואשם--לא נתכפר לו, עד שירצה מתחילה ועד סוף.

יא  האומר הרי עליי כנדרי רשעים, שמנדריהן נזיר וקרבן ושבועה--חייב בכולן; כנדרי כשרין, לא נתחייב כלום.  הרי עליי כנדבות כשרין, הרי זה נדר בנזיר ובקרבן.  וכל כינויי קרבן, כקרבן.

יב  אין הנודר ולא המתנדב חייב, עד שיהיה פיו וליבו שווין.  כיצד:  המתכוון לומר הרי עליי עולה, ואמר שלמים, או שהתכוון לומר הרי זו עולה, ואמר שלמים--לא אמר כלום.  נתכוון לנדור בעולה, ואמר קרבן, לנדור בחרם, ואמר הקדש--דבריו קיימים:  שהעולה קרבן, והחרם הקדש.  וכן כל כיוצא בזה.

יג  בנדרים ונדבות, אינו צריך להוציא בשפתיו; אלא אם גמר בליבו, ולא הוציא בשפתיו כלום--חייב.  כיצד:  גמר בליבו שזו עולה, או שיביא עולה--הרי זה חייב להביא, שנאמר "כול נדיב ליבו, יביאהא" (שמות לה,ה):  בנדיבת הלב, יתחייב להביא.  וכן כל כיוצא בזה מנדרי קודשים ונדבותן.

יד  [יג] אחד נדרים ונדבות, עם שאר הדברים שאדם חייב בהן מערכים ודמים ומעשרות ומתנות עניים--מצות עשה מן התורה שיביא הכול ברגל שפגע בו תחילה, שנאמר "ובאת שמה.  והבאתם שמה" (דברים יב,ה-ו):  כלומר, בעת שתבוא לחוג, תביא כל מה שאתה חייב בו ותיתן כל חוב שעליך, לשם.

טו  הגיע הרגל, ולא הביא--הרי זה ביטל מצות עשה; עברו עליו שלוש רגלים, ולא הקריב קרבנותיו שנדר או התנדב, או שלא נתן הערכים והחרמים והדמים--הרי זה עבר בלא תעשה, שנאמר "לא תאחר לשלמו" (דברים כג,כב):  אינו עובר בלא תעשה, עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה.  ואין לוקין על לאו זה, לפי שאין בו מעשה.

טז  [יד] הקדיש בהמה למזבח, ועברו עליו שני רגלים, ונפל בה מום, ופדיה על גב בהמה אחרת--אינו עובר בלא תעשה, עד שיעברו על האחרת שלוש רגלים.  ואחד האיש ואחד האישה, עוברת בבל תאחר; אבל היורש, אינו עובר בבל תאחר.

יז  [טו] כל הקרבנות שעברו עליהן שלוש רגלים--לא נפסלו, אלא מקריבן וכשרים; ובכל יום ויום אחר השלוש רגלים, הוא עובר בבל תאחר, ובית דין מצווין לעשותו מיד, עד שיקריב קרבנותיו ברגל שפגע בו תחילה.  [טז] אף על פי שנאמר "לרצונו" (ויקרא א,ג), כופין אותו עד שיאמר רוצה אני:  בין שנדר ולא הפריש, בין שהפריש ולא הקריב--כופין אותו עד שיקריב.

יח  [יז] כל חייבי עולות ושלמים, ממשכנין אותן:  אף על פי שאין מתכפר לו עד שירצה, שנאמר "לרצונו" (ויקרא א,ג)--כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.  אבל חייבי חטאות ואשמות, אין ממשכנין אותן--הואיל והם מעוכבי כפרה, אין חוששין להם שמא יפשעו וישהו קרבנותיהן:  חוץ מחטאת נזיר, הואיל ואינה מעכבת אותו מלשתות יין--שמא יאחר אותה; לפיכך ממשכנין אותו עליה.