משנה תורה לרמב"ם ספר עבודה הלכות מעשה הקרבנות

הלכות מעשה הקרבנות פרק יב

א  המנחות, הן מן הקרבנות; והמנחות הבאות בפני עצמן, ואינן באות משום נסכים--מהם מנחת ציבור, ומהם מנחת יחיד.  [ב] וכל המנחות, סולת חיטים--חוץ ממנחת סוטה ועומר התנופה, שהם מן השעורים.

ב  [ג] שלוש מנחות לציבור:  עומר התנופה--והוא קרב למזבח, כמו שיתבאר.  ושתי הלחם שמביאין ביום עצרת--ואלו נקראו מנחה, ואינן קרבין לגבי המזבח, והן חמץ, ועליהם נאמר "קרבן ראשית תקריבו אותם, לה'; ואל המזבח לא יעלו" (ויקרא ב,יב).  והמנחה השלישית--הוא לחם הפנים שעושין בכל שבת, ואינו קרב לגבי המזבח, אלא כולו נאכל לכוהנים, כמו שיתבאר.

ג  [ד] ותשע מנחות ליחיד, וכולן קרבין למזבח; ואלו הן:  (א) מנחת חוטא--והיא המנחה שמקריב העני, כשיתחייב חטאת ולא תגיע ידו.  (ב) מנחת סוטה--והיא מנחת הקנאות, שכבר נתפרשו מעשיה.  (ג) המנחה שמקריב כל כוהן תחילה כשייכנס לעבודה, שמקריב אותה בידו; והיא הנקראת מנחת חינוך.  (ד) המנחה שמקריב כוהן גדול בכל יום, והיא הנקראת חביתין.  (ה) מנחת הסולת, והיא באה בנדר ונדבה.  (ו) מנחת המחבת, והיא באה בנדר ונדבה.  (ז) מנחת המרחשת, והיא באה בנדר ונדבה.  (ח) מנחת מאפה תנור חלות, והיא באה בנדר ונדבה.  (ט) מנחת מאפה תנור רקיקין, והיא באה בנדר ונדבה.

ד  [ה] כל המנחות הקרבות לגבי המזבח--אין כל אחת מהן פחותה מעישרון, ומיעוטו מעכב את כולו; וחמש מנחות הבאות בנדר ונדבה--יש לו להתנדב ולנדור מהן כל שירצה, אפילו אלף עישרון.  אבל מנחת העומר, ומנחת חוטא, ומנחת קנאות, ומנחת חינוך, והחביתין--כל אחת מהן עישרון אחד, לא פחות ולא יתר.

ה  [ו] כל המנחות הקרבות לגבי המזבח--טעונות הגשה במערב כנגד חודה של קרן דרומית מערבית, ואינן טעונות תנופה:  חוץ ממנחת סוטה, ועומר התנופה--ששתיהן טעונות תנופה והגשה.

ו  [ז] כל המנחות הקרבות לגבי המזבח, טעונות שמן ולבונה--לוג שמן לכל עישרון; וקומץ לבונה לכל מנחה, בין שהייתה עישרון אחד בין שהייתה שישים עישרון, שאין מביאין בכלי אחד יתר על שישים עישרון, כמו שיתבאר:  חוץ ממנחת קנאות ומנחת חוטא, שנאמר "לא ישים עליה שמן, ולא ייתן עליה לבונה" (ויקרא ה,יא; וראה במדבר ה,טו).

ז  [ח] נתן והקריב--לוקה על השמן בפני עצמו, ועל הלבונה בפני עצמה; נתן כלי שיש בו שמן או לבונה על גביה--אינו עובר, ולא פסל.  מנחת חינוך והחביתין--מוסיף לכל אחת מהן שמן, כמו שיתבאר.

ח  [ט] כל המנחות הקרבות לגבי המזבח נקמצות, מקטירין הקומץ כולו על גבי המזבח; והשאר, נאכל לכוהנים:  חוץ ממנחת זכרי כהונה--שאינה נקמצת אלא מקטירין אותה כולה, שנאמר "וכל מנחת כוהן . . ." (ויקרא ו,טז).  הנה למדת שמנחת חינוך, והחביתין, וכוהן שהביא מנחת חוטא או מנחת נדבה--כולן נשרפות על גבי המזבח, ואינן נקמצות.

ט  [י] הכוהנת--מנחתה נקמצת כמנחת ישראל, ושייריה נאכלין.  [יא] ולדות שנתערבו, והרי כל אחד מהן ספק כוהן--מנחתם נקמצת כמנחת ישראל, ואינה נאכלת כמנחת כוהנים.  כיצד עושים--הקומץ קרב בפני עצמו, והשיירים מתפזרין על בית הדשן.

י  [יב] כל הנשואות לכוהנים, בין כוהנת בין ישראלית--אין שיירי מנחותיהן נאכלים, מפני חלק הבעל, ואינה כולה לאישים, מפני חלק האישה:  אלא הקומץ קרב לעצמו, והשיירים מתפזרין על בית הדשן.

יא  הקמיצה, בכל מקום בעזרה; ואם קמץ בהיכל, כשרה.  [יג] ומקדשין מנחה בכלי שעל גבי קרקע, וקומצין מכלי שעל גבי קרקע; ואין מקדשין הקומץ בכלי שעל גבי קרקע.  ומאימתיי יותרו השיירים באכילה, משייצת האור ברוב הקומץ.

יב  [יד] כל המנחות הקרבות לגבי המזבח, מצה; וכן שיירי המנחות שאוכלין הכוהנים--אף על פי שהן מותרין לאכול אותן בכל מאכל, ובדבש--אין אוכלין אותה חמץ, שנאמר "לא תיאפה חמץ, חלקם" (ויקרא ו,י):  אפילו חלקם, לא יחמיצו.  ואם החמיץ שייריה, לוקה; והמחמץ אחר המחמץ, חייב.

יג  ולוקין, על כל עשייה ועשייה שבה.  [טו] כיצד:  לשה חמץ, או עירבה חמץ, או קטפה חמץ, או אפיה חמץ--לוקה:  שנאמר "לא תיעשה, חמץ" (ויקרא ב,יא), ונאמר "לא תיאפה חמץ" (ויקרא ו,י)--לחייב על כל מעשה יחידי שבה.  עשיה חמץ מתחילה ועד סוף, לוקה על כל מעשה מהן.  [טז] הניח שאור על גבי העיסה, והלך וישב לו, ונתחמצה מאליה--לוקה, שהנחת השאור הוא המעשה.

יד  [יז] תיבל השיירים בקצח, או בשומשמין, ובכל מיני תבלין ושמנים--כשרה:  מצה היא, אלא שנקראת מצה מתובלת.

טו  [יח] המחמץ מנחה פסולה, פטור:  שנאמר "אשר תקריבו לה'--לא תיעשה, חמץ" (ויקרא ב,יא)--הכשרה לה', לא הפסולה.  חימצה כשהיא כשרה, ויצאת לחוץ, וחזר וחימצה אחר שנפסלה ביציאתה--אינו לוקה; חימצה בראשו של מזבח--אינו לוקה, שנאמר "אשר תקריבו", וכבר קרבה זו, והיא כשרה.

טז  [יט] המחמץ לחם הפנים--לוקה, שנאמר "כל המנחה" (ויקרא ב,יא).  אבל מנחת נסכים, אין בה מלקות:  שאם גיבלה במים, הרי נפסלה קודם שתתחמץ; ואם גיבלה בשמן של נסכים--מי פירות הן, ואינן מחמיצין.

יז  [כ] החיטים של מנחות--אין לותתין אותן, שמא יחמיצו:  שהרי בחוץ לותתין אותן, ואין הכול זריזין לשומרן.  אבל מנחת העומר--הואיל והיא של ציבור, לותתין אותה:  שהרי הציבור זריזין הן, ומשמרין אותה.

יח  [כא] כל המנחות הנאפות--נילושות בפושרין, ומשמרן שלא יחמיצו, הואיל ולישתן ואפייתן בפנים, בעזרה:  אנשי פנים זריזין הן.  [כב] ובמקום שמבשלין קודשי קודשים--שם אופין את המנחות, שנאמר "זה המקום אשר יבשלו שם הכוהנים . . . אשר יאפו את המנחה" (יחזקאל מו,כ).

יט  [כג] כל המנחות--טחינתן והרקדתן בחוץ, ולישתן ועריכתן ואפייתן בפנים; וכל מעשיהן כשרים בזר, עד שיבואו לבית הקמיצה.  ומחבת ומרחשת היו בעזרה; ושתיהם מכלי השרת, ומקדשין.  ותנור של מקדש, של מתכת היה.