משנה תורה לרמב"ם ספר עבודה הלכות מעשה הקרבנות

הלכות מעשה הקרבנות פרק ט

א  מצות עשה לעשות כל האשמות, כמצותן האמורה בתורה.  וכיצד מעשה האשמות:  בין אשם ודאי בין אשם תלוי, שוחט וזורק הדם כמו שביארנו.  ומפשיט, ומוציא האימורין, ומולחן, וזורקן על גבי האישים; ואם רצה להוליכן בכלי, מוליך.  ושאר בשרם--נאכל לזכרי כהונה בעזרה, כחטאת.

ב  אשם מצורע--יש בקבלת דמו שינוי, כמו שיתבאר בהלכות מחוסרי כפרה; ואף על פי כן שאר מעשיו וזריקת דמו על המזבח ואכילתו, כשאר האשמות לכל דבר.

ג  עשיית כל השלמים כמצותן, מצות עשה; והן ארבעה מינין--האחד של ציבור, והשלושה שלמי יחיד.  [ד] וכיצד מעשה שלמי ציבור:  שוחט וזורק הדם כמו שביארנו; ומפשיט, ומוציא האימורין, ומולחן, ומקטירן.  והשאר--נאכל לזכרי כהונה בעזרה כחטאת וכאשם, מפני שהן קודשי קודשים כמו שביארנו.

ד  [ה] שלמי יחיד, שלושה מינין:  האחד--הוא הבא שלמים בלא לחם, כגון שלמי חגיגה ושמחה; וזה הוא הנקרא שלמים.  והשני--שלמים הבאים עם הלחם, בנדר או נדבה; וזה הוא הנקרא תודה, ואותו הלחם נקרא לחם תודה.  והמין השלישי--שלמים שמקריב הנזיר ביום מלאות, והם באים עם לחם; וזה הוא הנקרא איל נזיר.

ה  [ו] וכיצד מעשה שלושתן:  שוחט וזורק הדם כמו שביארנו; ומפשיט, ומוציא האימורין, ואחר כך מנתח את הבשר.  ומפריש החזה ושוק הימין, ונותן האימורין עם החזה והשוק על ידי הבעלים, וכוהן מניח ידו תחת ידי הבעלים, ומניף הכול לפני ה' במזרח.  וכן כל הטעון תנופה, במזרח מניפין אותו.  [ז] וכיצד הוא מניף--מוליך ומביא, מעלה ומוריד.

ו  ואם היה הקרבן תודה--לוקח מן הלחם הבא עימה אחד מעשרה, ומניחו עם החזה והשוק והאימורין, ומניף הכול על ידי הבעלים כמו שביארנו.

ז  [ח] וכיצד מניחין על ידי הבעלים:  נותן את החלבים על ידי הבעלים, וחזה ושוק למעלה, ושתי הכליות ויותרת הכבד למעלה מהם; ואם יש שם לחם, מניח הלחם למעלה.  ומניף הכול.

ח  [ט] היה הקרבן איל נזיר--מוציא האימורין, ומפריש חזה ושוק, ומבשל שאר האיל בעזרת הנשים.  ולוקח הכוהן הזרוע בשלה מן האיל, עם אחד מעשרה מן הלחם הבא עימו, עם החזה והשוק והאימורין, ומניח הכול על ידי הנזיר; והכוהן מניח ידיו תחת ידי הבעלים, ומניף הכול כמו שביארנו.

ט  [י] איזה הוא חזה--כל הרואה את הקרקע למעלה עד הצוואר, למטה עד הכרס; וחותך עימה שתי צלעות, אילך ואילך.  ואיזה הוא זרוע--מן הפרק של ארכובה עד הכף של יד, שהם שני אברים מעורין זה בזה.  הזרוע האמורה, היא זרוע של ימין; וכנגדה ברגל, הוא השוק האמורה בכל מקום.

י  [יא] ואחר שמניפין, מולח האימורין, ומקטירן על גבי המזבח; אבל החזה והשוק נאכל לכוהנים, שנאמר "כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה . . ." (ויקרא ז,לד); ושאר השלמים, נאכל לבעלים.  ואין הכוהנים זוכין בחזה ושוק, אלא לאחר הקטר האימורין.

יא  [יב] וכן הלחם שמניף בתודה ובאיל נזיר, והזרוע הבשלה--נאכלין לכוהנים; ושאר הלחם עם שאר הבשר, נאכל לבעלים.  והלחם שמניף עם החזה והשוק, הם הנקראין מורם מתודה; והזרוע בשלה עם החזה והשוק עם הלחם שמניף, הם הנקראין מורם מאיל נזיר.

יב  [יג] הלחם המורם מן התודה, ספק תרומה הוא; לפיכך אין חייבין עליו מיתה וחומש כתרומה, ואינו מדמע כתרומה.  [יד] היה בעל התודה כוהן--הרי שאר הלחם נאכל לבעלים, כתודת ישראל, שאין הלחם הבא עם התודה או עם איל נזיר, קרוי מנחה.

יג  [טו] שניים שהביאו שלמים בשותפות, האחד מניף ברשות חברו; אפילו הם מאה, אחד מניף על ידי כולן:  מה שאין כן בסמיכה.  [טז] הייתה אישה בעלת הקרבן--אינה מניפה, אבל הכוהן מניף, שקרבנה טעון תנופה, והיא פסולה לתנופה.  ולעולם אין אישה מניפה אלא הסוטה והנזירה בלבד, כמו שביארנו; ותנופה קודמת להגשה, בכל מקום.

יד  [יז] כיצד הוא הלחם שמביא עם התודה:  לוקח עשרים עישרון סולת, ועושה מהם עשרה עשרונים חמץ ועשרה מצה; העשרה של חמץ, עושה אותם עשר חלות.  [יח] וכיצד מחמצן:  מביא שאור כדי חימוצן, ונותנו לתוך המידה, וממלא את המידה.  אף על פי שסופה להיות חסרה או יתרה, מפני השאור, שפעמים יהיה עבה וקשה, ופעמים רך--אין משגיחין אלא על מידתה עתה, והרי הוא מודד עישרון עישרון שלמים.

טו  והעשרה עשרונים של מצה--עושה מהן שלושים חלות שוות, עשר חלות מכל מין:  עשר חלות מאפה תנור, ועשר חלות רקיקין, ועשר חלות מורבכת.  [יט] וכיצד היא המורבכת--חולט אותה ברותחין, ואופה אותה מעט, ואחר כך קולה אותה בשמן על הלפס וכיוצא בו, כדרך שקולין הסופגנין; ומרבין בשמנה.  וזה הוא הריבוך האמור בכל מקום.

טז  [כ] ובכמה שמן הוא עושה השלושים חלות, בחצי לוג שמן; ושיעור זה, הלכה למשה מסיניי.  רביעית ממנו לרבוכה, ושמינית לחלות, ושמינית לרקיקין.  [כא] החלות, לותת הסולת שלהן בשמינית של שמן; ואחר כך לש, ואופה אותן.  והרקיקין, מושחן בשמינית שלהן אחר אפייתן.

יז  והכוהן לוקח מן הכול ארבע חלות--אחת מכל מין, שנאמר "אחד מכל קרבן" (ויקרא ז,יד).  [כב] ולחמי תודה שאפה אותן ארבע חלות, יצא--לא נאמר ארבעים אלא למצוה.  והוא שיפריש החלה שלהן, אחת מכל קרבן כשהן בצק--שאין מפרישין פרוסה:  שנאמר "אחד מכל קרבן", שלא ייטול פרס.

יח  [כג] וכיצד הוא הלחם הבא עם איל נזיר:  לוקח שישה עשרונות ושני שלישי עישרון, ועושה מהן עשרים חלות שוות; וכולן מצה--עשרה רקיקין משוחין בשמן, ועשר חלות לותת הסולת שלהן בשמן.  והכול מאפה תנור.  ושמן שלהן רביעית; ושיעור זה, הלכה למשה מסיניי.  והכוהן לוקח מהן שתי חלות, אחת מכל מין.

יט  [כד] שני מיני לחם שבנזיר, וארבעה מיני לחם שבתודה--מעכבין זה את זה.  ומעשה הלחם של שניהן, חוץ לעזרה.

כ  [כה] כיצד מעשה הבכור והמעשר והפסח:  אחר שזורק דמן כמו שביארנו, מפשיט, ומוציא האימורין, ומולחן, ומקטירן.  ושאר בשר הבכור, נאכל לכוהנים; ושאר בשר המעשר, נאכל לבעליו.  והפסח--נאכל למנוייו כהלכותיו, כמו שיתבאר בהלכות הפסח.