משנה תורה לרמב"ם ספר עבודה הלכות מעשה הקרבנות

הלכות מעשה הקרבנות פרק ד

א  כל הקרבנות, אין מקריבין אותן אלא ביום--שנאמר "ביום צוותו את בני ישראל, להקריב את קרבניהם" (ויקרא ז,לח), "ביום" ולא בלילה.  לפיכך אין שוחטין זבחים, ואין זורקין דמים אלא ביום השחיטה--שנאמר "ביום הקריבו את זבחו" (ויקרא ז,טז), ביום הזביחה תהיה ההקרבה; וכיון ששקעה החמה, נפסל הדם.

ב  כל שקרבו מתיריו ביום, מעלין אותו על המזבח כל הלילה.  כיצד:  זבחים שנזרק דמם ביום--מקטירין אימוריהן בלילה, עד שיעלה עמוד השחר; וכן אברי העולות--מקטירין אותן בלילה, עד שיעלה עמוד השחר.  וכדי להרחיק מן הפשיעה, אמרו חכמים, שאין מקטירין האימורין ואברי העולה, אלא עד חצות הלילה.

ג  אף על פי שמותר להקטיר אימורין ואברים בלילה, אין מאחרין אותן לדעת, אלא משתדלין להקטיר הכול ביום; חביבה מצוה בשעתה:  שהרי הקטר אימורין ואברים--אף על פי שכשרים בלילה--דוחין את השבת בזמנן, ואין מאחרין אותן למוצאי שבת.

ד  כל דבר שאינו קרב אלא ביום--כגון הקומץ, והלבונה, והקטורת, ומנחות הנשרפות--מותר להקריבן עם מבוא השמש; והם מתאכלין והולכין כל הלילה, כאברי העולה.

ה  הנסכים הבאים עם הזבח, אינן קרבין אלא ביום:  שנאמר "ולנסכיכם, ולשלמיכם" (במדבר כט,לט), מקיש נסכים לשלמים--מה שלמים ביום, אף נסכים ביום.  אבל הנסכים הבאים בפני עצמן--מתקדשין בלילה, וקרבין בלילה.  לפיכך אם נזדמנו לו נסכים הבאים בפני עצמן, מקדישן ומקריבן בלילה; ועלות השחר פוסלת בהן, כאברי העולה.

ו  כל היום כשר לסמיכה, ולשחיטה, ולמליקה, ולהקטרה, להגשה, ולהזיה, ולתנופה, ולקמיצה, ולקרבן המוספין; וכל הלילה כשר להקטיר אימורין ואברים.  זה הכלל--דבר שמצותו ביום, כשר כל היום; ודבר שמצותו בלילה, כשר כל הלילה.  ואף על פי כן, זריזין מקדימין למצוות.

ז  כל הזבחים--אין שוחטין אותן לכתחילה, אלא בסכין מכלי שרת; ואם שחט בכל דבר ששוחטין בו החולין, אפילו בקרומית של קנה--כשרים.  [ח] וכל הזבחים שקיבל מדמם פחות מכדי הזיה, לא נתקדש הדם; וצריך להתכוון לקבל כל הדם.

ח  כיצד הוא עושה:  אוחז הסימנין בידו, ומוציא הסימנין והוורידין לתוך המזרק; ושוחט שניים או רוב שניים, כדי שיתקבל הדם כולו בכלי.  ומגביה הסכין למעלה, כדי שלא יירד הדם מעליה אלא מן הצוואר; ודם שבסכין, מקנחו בשפת המזרק.

ט  אוויר הכלי, הרי הוא ככלי.  היה מקבל הדם, ונפחתו שולי המזרק קודם שיגיע הדם לאוויר המזרק, ואחר כך הגיע הדם לאוויר המזרק הנפחת--לא נתקדש הדם:  שהאוויר שאין סופו לנוח, אינו כמונח.

י  כל הזבחים, צריך העובד שתהיה מחשבתו לשם הזבח ולשם בעליו--בשעת זביחה, ובשעת קבלת הדם, ובשעת הולכת הדם, ובשעת זריקתו על המזבח:  שנאמר "ובשר, זבח תודת שלמיו" (ויקרא ז,טו)--שתהיה זביחה עם שאר העבודות הארבע, לשם שלמיו; וכן שאר הקרבנות.  ואם שחט ועבד שאר עבודות סתם, ולא חשב כלל בעולה ובשלמים--הרי הן כשרים ועלו לבעלים.

יא  וצריך שתהיה מחשבתו בשעת שחיטת העולה, לשם שישה דברים--לשם הזבח, ולשם הזובח, ושהזבח לה' ברוך הוא, ושיקטירו לאישים, ושהקטרתו לריח בלבד, ושריח זה נחת רוח לפני הקדוש ברוך הוא; ואם שחט סתם--כשר, כמו שביארנו.  והשוחט חטאת ואשם, צריך שתהיה מחשבתו לשם אותו החטא שבאו עליו.