משנה תורה לרמב"ם ספר עבודה הלכות מעשה הקרבנות

הלכות מעשה הקרבנות פרק ב

א  היין והסולת שמביאין עם הקרבן--הן הנקראין נסכים, והסולת לבדה נקראת מנחת נסכים.  ומנחת נסכים אינה טעונה לא תנופה, ולא הגשה, ולא לבונה--אבל טעונה מלח; וכולה נשרפת על מזבח החיצון.  והיין יתנסך על המזבח, ואין נותנין אותו על האש; אלא מגביה ידו, ויוצק על היסוד, והוא יורד לשיתין.

ב  אין טעון נסכים אלא עולת בהמה והשלמים בלבד, בין היו קרבן ציבור או קרבן יחיד; אף כבש יולדת ואילו של כוהן גדול--הואיל והן עולות, טעונים נסכים.  אבל העוף והאשמות והחטאות, אין מביאין עימהם נסכים--חוץ מחטאת מצורע ואשמו, שנתפרשו נסכיהם בתורה.

ג  ומניין שאין מביאין נסכים עם החטאת והאשם--שנאמר "לפלא נדר או נדבה" (ראה במדבר טו,ג), דבר הבא בנדר ונדבה:  יצאו חטאת ואשם ובכור ומעשר ופסח--הואיל ואינן באין בנדר ונדבה, אינן טעונין נסכים.  ומניין להביא שלמי חגיגה ועולת ראייה לנסכים, שנאמר "או במועדיכם" (שם).

ד  כמה הוא שיעור הנסכים:  נסכי כבש או כבשה--עישרון סולת בלול ברביעית ההין שמן, ויין לנסך רביעית ההין.  וכן נסכי העז--בין קטן בין גדול, בין זכר בין נקבה; או נסכי רחל, אף על פי שהיא גדולה.

ה  אבל נסכי איל--הן שני עשרונים סולת בלול בשלישית ההין שמן, ויין לנסך שלישית ההין; ונסכי הפר או העגל, בין זכרים בין נקבות--שלושה עשרונים סולת בלול בחצי ההין שמן, ויין לנסך חצי ההין.  [ה] אלו הן הנסכים--בין לעולה בין לשלמים, כשיעור הזה לכל אחד ואחד:  שנאמר "כמספר, אשר תעשו--ככה תעשו לאחד, כמספרם" (במדבר טו,יב).

ו  אין מוסיפין על השיעורין האלו, ואין גורעין מהן; ואם הוסיף או גרע כל שהוא, פסל:  חוץ מכבש העולה שמקריבין ביום הנפת העומר, שהנסכים שלו שני עשרונים בלול בשלישית ההין שמן--אף על פי שנכפלה סולתו, לא נכפל יינו אלא יין לנסך רביעית ההין.

ז  [ו] המצורע מביא עם שלושה כבשים שלו, שהן חטאת ואשם ועולה--שלושה עשרונים; ומפי השמועה למדו שהן באין בגלל הזבחים שלו--עישרון עם כל כבש בלול ברביעית ההין שמן, ורביעית יין עם כל עישרון משלושתן כשאר נסכי הכבשים.  והמקריב את הפלגס--מביא עימו נסכי איל, ולא עלה לו זבחו.

ח  [ז] ההין, הוא שנים עשר לוג; וכבר הודענו שיעור הלוג עם מידות אחרות, בהלכות עירובין.  והעישרון--הוא העומר, שהוא שיעור חלה; וכבר ביארנו שיעורו, בעניין חלה.

ט  [ח] כשמודדין הנסכים או המנחות, בין מנחת יחיד בין מנחת ציבור--אין מודדין אותן במידה של שלושה עשרונות לפר, או של שניים לאיל, אלא מודד הכול, בעישרון אחד שהיה במקדש; וכן השמן של נסכים--מודדין אותו במידתו שבמקדש, ושמן של מנחות היחיד בלוג שבמקדש:  כמניין העשרונות, כמניין הלוגין.

י  [ט] בירוצי המידות של סולת, חול--שאין גב העישרון קודש; ובירוצי השמן והיין, קודש--לפי שהוא יורד על גבי הכלי, וכלי הלח נמשחו מבפנים ומבחוץ כמו שביארנו.  ולמה יתקדשו הבירוצין, אף על פי שאין כוונת המודד אלא למה שבכלי בלבד--כדי שלא יאמרו, מוציאין מכלי שרת לחול.

יא  [י] מה היו עושין בבירוצין--אם יש שם זבח אחר, יקרבו עימו; ואם לאו, ייפסלו בלינה.  ואם לאו, מקייצין בהן המזבח.  [יא] כיצד:  לוקחין בהם עולות--הבשר לה', והעורות לכוהנים.

יב  הסולת עם השמן של נסכים אינן מעכבין את היין, ולא היין מעכבן.  ולא הנסכים מעכבין את הזבח; אלא מביא אדם קרבנו היום, ונסכיו אחר עשרה ימים--אחד יחיד ואחד ציבור:  והוא, שלא קדשו הנסכים בכלי שרת; אבל אם נתנן לכלי שרת--אם לנו, ייפסלו בלינה.

יג  אין מביאין נסכים אלא מן החולין--לא יביאם מתרומה, ולא ממעשר שני, ולא מן הביכורים:  ואפילו תודה שמביא לחמה מן המעשר, לא יביאו נסכיה אלא מן החולין.

יד  כל שיעורי הנסכים האמורין בספר יחזקאל, ומניין אותן הקרבנות, וסדרי העבודה הכתובים שם--כולם מילואים הן, ואינן נוהגין לדורות; אלא הנביא ציווה ופירש כיצד יהיו מקריבין המילואים עם חנוכת המזבח, בימי המלך המשיח כשייבנה בית שלישי.

טו  וכשם שהקריבו הנשיאים, בחנוכת המזבח, דברים שאין כמותן לדורות, והקריבו בשבת--כך הנשיא מקריב חנוכתו בשבת לעתיד, כאשר מפורש שם.

טז  וכן קרבנות שהקריבו בימי עזרא הבאים מהשבי--מילואים היו, ואין נוהגין לדורות.  אבל דברים הנוהגין לדורות--הם דברי תורה שפירשנו, כמו שהעתיקו מפי משה רבנו:  אין להוסיף עליהם, ולא לגרוע.