משנה תורה לרמב"ם ספר עבודה הלכות מעשה הקרבנות

הלכות מעשה הקרבנות פרק א

א  כל הקרבנות של מיני נפש חיה, באין מחמישה מינין בלבד--מן הבקר, ומן הכבשים, ומן העיזים, ומן התורים, ומן בני היונה.  [ב] וכל הקרבנות בין של ציבור בין של יחיד, ארבעה מינין--עולה, וחטאת, ואשם, ושלמים.  [ג] ועוד יש שם שלושה מיני קרבן יחיד--והן הפסח, והבכור, והמעשר.

ב  [ד] כל קרבנות הציבור, הן עולה או חטאת.  ואין בקרבנות הציבור שלמים, חוץ משני כבשים הבאים עם לחם התנופה בעצרת; והן הנקראין זבחי שלמי ציבור.  ואין הציבור מקריבין אשם לעולם, ולא עוף.

ג  [ה] קרבנות הציבור--הן שני תמידין של כל יום, ומוספי שבתות, וראשי חודשים, והמועדות, ושעיר חטאת של יום הכיפורים.  וכן אם שגגו בית דין, והורו בעבודה זרה--מביא כל שבט ושבט פר ושעיר, הפר עולה והשעיר חטאת; ואלו השעירים הן הנקראין שעירי עבודה זרה.  ואם שגגו, והורו בשאר המצוות כמו שיתבאר--מביאין פר לחטאת; והוא הנקרא פר העלם דבר של ציבור.

ד  [ו] קרבנות היחיד--הן הבכור, והמעשר; והפסח, והחגיגה והיא שלמים, והראייה והיא עולות; וקרבן הגר, והוא עולה מן הבהמה, או שני בני יונה או שתי תורים ושניהן עולה, או שתי בהמות, אחת עולה ואחת שלמים; והנודר או המתנדב עולה או שלמים; ושלמים הבאין עם הלחם, הן הנקראין תודה.

ה  וכן קרבנות הנזיר, והן עולה וחטאת ושלמים; וקרבנות מצורע, והן חטאת ואשם ועולה; וקרבנות זבים ויולדות, והן חטאת ועולה; וקרבן השוגג במצות לא תעשה שיש בה כרת, והוא חטאת; ואם נסתפק לו אם עשה או לא עשה אותו החטא--מביא אשם, והוא הנקרא אשם תלוי; ויש עבירות שמביא עליהן אשם, והוא הנקרא אשם ודאי.

ו  וכן איל העולה ופר החטאת, שמקריב כוהן גדול משלו ביום הכיפורים--הרי הן קרבן יחיד; ופר זה, הוא הנקרא פר יום הכיפורים.  וכל אלו הקרבנות--מפורשין הן בתורה, וכל אחד מהן יתבארו דיניו במקומו.

ז  כל קרבנות היחיד--חייב באחריותן, ובאחריות נסכיהן:  חוץ מן הנדבה.  וכל קרבנות הציבור--אינן חייבין באחריותן, ולא באחריות נסכיהן; ואם קרב הזבח, חייבין באחריות נסכיהן.  וכן קרבן יחיד שקבוע לו זמן--הרי הוא כקרבן ציבור, ואינו חייב באחריותו.

ח  כל עולת בהמה, אינה באה אלא מן הזכרים בלבד; והיא באה מן הכבשים ומן העיזים ומן הבקר, בין גדולים בין קטנים, ומן התורים ומן בני יונה, ואחד בהן הזכר והנקבה.

ט  החטאת באה מחמשת המינים האלו--מן הזכרים ומן הנקבות, מן הגדולים ומן הקטנים.

י  האשם אינו בא אלא מזכרי כבשים בלבד--יש אשם בא מגדולי מין זה, ויש אשם בא מן הקטנים.

יא  השלמים באים מן הכבשים ומן העיזים ומן הבקר--מזכרים ומנקבות, מן הגדולים ומן הקטנים; ואין העוף בא שלמים.

יב  הקטנים--הם מבן שמונת ימים, עד שנה תמימה מיום ליום; אם נתעברה שנה, נתעברה לו.  והגדולים--בבקר, עד שלוש שנים שלמות מיום ליום; ובצאן, עד שתי שנים שלמות מיום ליום; יתר על זה--הרי הוא זקן, ואין מקריבין אותו.

יג  [יב] אף על פי שכל הקרבנות כשרין מיום השמיני והלאה--אין מקריבין לכתחילה, אלא מיום שלושים והלאה:  חוץ מן הבכור, ומן הפסח, ומן המעשר--שאם רצה להקריבן בשמיני לכתחילה, מקריב.

יד  [יג] שעות מונין לקודשים; ואם הוסיפו שעה אחת, או פחתו שעה--פסולין.  כיצד:  קרבן שמצותו להיות בן שנה--אם הוסיף על השנה שעה אחת, נפסל.  אפילו היה בן שנה בשעת שחיטה, והוסיף על השנה בשעת זריקה--נפסל:  עד שיהיה בן שנה, עד שעת זריקה.  וכן בכל הזבחים.

טו  [יד] כל מקום שנאמר בתורה כבש או כשבה או כבשים, הרי אלו בני שנה.  וכל מקום שנאמר איל או אילים, הם הזכרים בני שנתיים.  ומאימתיי ייקרא איל:  משייכנס בשנה שנייה אחד ושלושים יום; אבל ביום שלושים אינו כשר--לא לכבש ולא לאיל, והוא הנקרא פלגס.  וכל מקום שנאמר בו עגל, הרי זה בן שנה; פר, בן שנתיים.  שעיר עיזים, בן שתיים; כל שנה שנייה, הוא נקרא שעיר.

טז  [טו] כל קרבנות הציבור, זכרים.  וכל חטאות של ציבור--מן העז או מן הבקר, ואין בהן מן הכבשים; וכל עולות הציבור--מן הכבשים ומן הבקר, ואין להן עולה מן העז.

יז  כל חטאת יחיד--נקבה, ותיאכל לכוהנים; ואינה באה מן הבקר:  חוץ משלוש חטאות--חטאת נשיא, שהיא עז ונאכלת; וחטאת כוהן משיח, שהיא פר ונשרפת--והוא הנקרא פר הבא על כל המצוות; והשלישית--פר שמביא כוהן גדול ביום הכיפורים, והוא חטאת ונשרף.

יח  [טז] כל חטאות של ציבור נאכלות--חוץ משעיר של יום הכיפורים, שחברו משתלח; וכן שעירי עבודה זרה ופר העלם, נשרפין.  ופר הבא על כל המצוות ופר העלם, נקראים פרים הנשרפין; ושעירי עבודה זרה, נקראים שעירים הנשרפין.  הא למדת שחמש חטאות הם הנשרפות--שתיים ליחיד, ושלוש לציבור.

יט  [יז] כל הקרבנות האלו, נקראים זבחים.  וכל העולות והחטאות והאשמות ושני כבשי שלמים של עצרת, נקראים קודשי קודשים; אבל שלמים של יחיד והבכור והמעשר והפסח, נקראים קודשים קלים.

כ  [יח] האברים ששורפין אותן על גבי המזבח מן החטאות הנאכלות, ומן האשמות, ומן השלמים--הן הנקראין אימורין; ואלו הן האימורין של שור או של עז--החלב שעל הקרב, ובכללו חלב שעל גבי הקיבה, ושתי הכליות בחלב שעליהן עם החלב אשר על הכסלים, ויותרת הכבד, ונוטל מן הכבד מעט עם היותרת.

כא  ואם היה הקרבן ממין הכבשים--מוסיף על אלו, האליה תמימה, עם חוליות מן השדרה עד מקום הכליות, שנאמר "לעומת העצה יסירנה" (ויקרא ג,ט).  וכל האימורין, נשרפין על מזבח החיצון.

כב  [יט] הייתה הבהמה מעוברת--אף על פי שכלו חודשיו של עובר, ואפילו נמצא חי--אינו מעלה חלבו עם חלב אימו, אלא חלב אימו בלבד; והרי העובר, כאחד מאבריה.