משנה תורה לרמב"ם ספר עבודה הלכות ביאת המקדש

הלכות ביאת המקדש פרק ז

א  כל המומין הפוסלים באדם ובבהמה, חמישים; וזה הוא פרטן.  [ב] חמישה באוזן, ואלו הן:  (א) מי שנפגם סחוס אוזנו, כדי שתחגור הציפורן בפגם; אבל העור המוקף לסחוס האוזן--אין בו מום, בין ניקב בין נפגם בין נסדק.  [ג] (ב) מי שנסדק סחוס אוזנו בכל שהוא, אף על פי שלא חסר.  (ג) מי שניקב סחוס אוזנו נקב ככרשינה, בין נקב עגול בין נקב ארוך--אם מצטרף לכרשינה, הרי זה מום.  (ד) מי שיבשה אוזנו, כדי שתינקב ולא תוציא דם.  (ה) מי שהייתה אוזנו כפולה לשתיים, אפילו הגדי שדרך אוזניו להיותן נוטות וכפולות--ובלבד שיהיו לה, שני סחוסין; אבל אם אין לה אלא סחוס אחד, והרי הוא כגוף אחד שנכפל--כשר.

ב  [ד] שלושה בריס של עין, ואלו הן:  (א) מי שניקב ריס מריסי עיניו בכל שהוא.  (ב) מי שנסדק ריס מריסי עיניו בכל שהוא.  (ג) מי שנפגם ריס מריסי עיניו בכל שהוא.  ושלושה מומין אלו, בכלל "חרוץ" (ויקרא כב,כב) האמור בתורה.

ג  [ה] שמונה בעין, ואלו הן:  (א) העיוור, בין באחת מעיניו בין בשתיהן.  (ב) מי שאינו רואה בשתי עיניו, או באחת מהן, אף על פי שאין נראה בהן שינוי כלל--מחמת שירדו מים קבועים כנגד רואותיו.  (ג) מי שאינו רואה בעיניו או באחת מהן ראייה ברורה, מחמת שהיה בה סנוורים קבועים.  (ד) מי שבעינו כמו ענב, אף על פי שהוא רואה.  (ה) מי שיצא בשר יתר בעינו, עד שחיפה מעט מן השחור של עין.  (ו) מי שנמשך הלובן של עין ונכנס ממנו מעט בשחור, עד שנמצא השחור מעורב בלבן--וזה הוא "תבלול" (ויקרא כא,כ) האמור בתורה; אבל אם יצא מן השחור לתוך הלבן--אינו מום, שאין מומין בלבן.  (ז) מי שהייתה נקודה לבנה בתוך השחור, וזה הוא "דק" (שם) האמור בתורה--והוא, שתהיה צפה על גבי השחור; אבל אם לא הייתה צפה, או שהייתה מושקעת בשחור--אינו מום.  וכן אם הייתה נקודה שחורה בתוך הלבן, אפילו צפה--אינו מום, שאין מומים בלבן.  (ח) הייתה נקודה שחורה שוקעת בתוך השחור, אף זה נקרא "דק"; אבל אם הייתה צפה--הואיל והיא שחורה בשחור, אינו מום.

ד  [ו] שלושה בחוטם, ואלו הן:  (א) מי שניקב חוטמו, אפילו מצד אחד.  (ב) מי שנסדק חוטמו.  (ג) מי שנפגם חוטמו.

ה  [ז] שישה בפה, ואלו הן:  (א) מי שניקבה שפתו, אפילו אחת מהן.  (ב) מי שנפגמה שפתו.  (ג) מי שנסדקה שפתו--והוא, שתיסדק מזר שלה עד שתיחלק לשני ראשים.  (ד) מי שעצם לחייו התחתון עודף על העליון כל שהוא.  (ה) מי שפיו בלום, מחמת גופו וברייתו; אבל אם נבלם מחמת הרוח, אינו מום.  (ו) מי שניטל רוב המדבר של לשונו.

ו  [ח] שנים עשר באברי הזרע, ואלו הן:  (א) מי שנמעך הגיד שלו.  (ב) או נכתת.  (ג) או ניתק.  (ד) או נכרת.  (ה) מי שנמעכו הביצים שלו, או אחת מהן.  (ו) או נכתתו, או אחת מהן.  (ז) או ניתקו, או אחת מהן.  (ח) או נכרתו, או אחת מהן.  (ט) מי שאין לו אלא ביצה אחת, אף על פי שיש לו שני כיסין.  (י) מי ששני ביציו בכיס אחד.  (יא) הטומטום.  (יב) האנדרוגינוס.

ז  [ט] שישה בידיים וברגליים, ואלו הן:  (א) הפיסח.  (ב) מי שנשמטה ירכו, והוא "שרוע" (ויקרא כא,יח; ויקרא כב,כג) האמור בתורה.  (ג) מי שאחת מירכותיו גבוהה מחברתה.  (ד) מי שנשבר עצם ידו--והוא, שיהיה ניכר.  (ה) מי שנשבר עצם רגלו--והוא, שיהיה ניכר; אף על פי שאינו ניכר כשעומד, אם ניכר כשיהלך--הרי זה מום.  (ו) מי שרגליו מבולמות מחמת עצמן וברייתן; אבל אם היו מבולמות מחמת הרוח, אינו מום.

ח  [י] ארבעה ראויין להיות בכל הגוף, ואלו הן:  (א) מי שיש בו גרב יבש כל שהוא; וזה הוא ה"גרב" (ויקרא כא,כ; ויקרא כב,כב) האמור בתורה.  (ב) מי שיש בו יבולת שיש בה עצם; וזו היא "יבלת" (ויקרא כב,כב) האמורה בתורה.  (ג) מי שיש בו חזזית המצרית כל שהיא, והיא חזזית קשה וכעורה; וזו היא "ילפת" (ויקרא כא,כ; ויקרא כב,כב) האמורה בתורה.  [יא] (ד) כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חרץ, הרי זה מום; והוא בכלל "חרוץ" (ויקרא כב,כב) האמור בתורה.  ואין הצלעים בכלל עצמות שבגלוי.

ט  [יב] ועוד יש שם שלושה מומין, ואלו הן:  (א) הזקן שהגיע להיות רותת ורועד, כשהוא עומד.  (ב) החולה שהוא רועד מפני חולייו וכשלון כוחו.  אבל הטריפה כשר באדם, ופסול בבהמה; וכן יוצא דופן כשר באדם, ופסול בבהמה.  [יג] (ג) המזוהם.  וכוהן שהוא מזוהם בזיעתו--רוחץ ושף כל גופו בבושם, ועובד.  היה ריח פיו רע--נותן בפיו פלפל או זנגביל וכיוצא בהן, ועובד.  ואם עבד בזיהום זיעתו, או בזיהום פיו--הרי זה חילל עבודתו, כשאר אלו הבעלי מומין כולם.