משנה תורה לרמב"ם  ספר עבודה הלכות ביאת המקדש
הלכות ביאת המקדש פרק ה
א מצות עשה לקדש כוהן העובד ידיו ורגליו, ואחר כך יעבוד--שנאמר "ורחצו . . . ממנו, את ידיהם, ואת רגליהם" (שמות ל,יט). וכוהן שעבד ולא קידש ידיו ורגליו שחרית--חייב מיתה בידי שמיים, שנאמר "ירחצו מים--ולא ימותו" (שמות ל,כ); ועבודתו פסולה, בין כוהן הדיוט בין כוהן גדול.
ב ומניין שעבודתו פסולה: שנאמר "חוקת עולם לו, ולזרעו" (שמות כח,מג; וראה שמות ל,כא), ובבגדי כהונה הוא אומר "חוקת עולם" (שמות כח,מג)--מה מחוסר בגדים מחלל עבודה כמו שביארנו, אף מי שלא רחץ ידיו ורגליו מחלל עבודה.
ג אין הכוהן צריך לקדש בין כל עבודה ועבודה, אלא פעם אחת מקדש בבוקר ועובד והולך כל היום כולו וכל הלילה: והוא--שלא ייצא מן המקדש, ולא יישן, ולא יטיל מים, ולא יסיח דעתו; ואם עשה אחד מארבעתן, צריך לחזור ולקדש.
ד יצא מן המקדש וחזר ועבד, ולא קידש--אם לא הסיח דעתו, עבודתו כשרה. וזה הכלל היה במקדש: אין אדם נכנס לעזרה לעבודה, אף על פי שהוא טהור, עד שהוא טובל. [ה] וכל המסך את רגליו, טעון טבילה; וכל המטיל מים, טעון קידוש ידיים ורגליים.
ה יצא חוץ לחומת העזרה--אם לשהות בחוץ יצא--כשחוזר, טעון טבילה; ואם לחזור מיד יצא--כשחוזר, טעון קידוש ידיים ורגליים בלבד. ואם לא טבל ולא קידש, ועבד--הואיל ולא הסיח דעתו, ולא הסיך רגליו, ולא הטיל מים--עבודתו כשרה.
ו הוציא ידיו חוץ לחומת העזרה, אינו צריך לחזור ולקדש. [ו] נטמאו ידיו--מטבילן, והן טהורין; ואינו צריך לחזור ולקדש. נטמא גופו באכילת אוכלין טמאין, או שתיית משקין טמאין, וטבל--אף על פי שאינו צריך הערב שמש, חוזר ומקדש אחר טבילה: שכל טובל--מקדש ידיו ורגליו, ואחר כך עובד. ואם לא קידש--הואיל ולא הסיח דעתו, לא חילל.
ז כוהן גדול שלא טבל, ולא קידש ידיו ורגליו, בין בגדים לבגדים ובין עבודה לעבודה ביום הכיפורים, ועבד--עבודתו כשרה: הואיל ואותן הטבילות והקידושין אינן שווים באהרון ובניו, ונאמר "ורחצו ממנו אהרון ובניו" (ראה שמות ל,יט)--דבר השווה בכל הכוהנים מעכב, שהוא קידוש ראשון.
ח קידש ידיו היום, צריך לחזור ולקדש למחר--אף על פי שלא ישן כל הלילה, שהידיים נפסלות בלינה; קידש בלילה, והקטיר החלבים כל הלילה--צריך לחזור ולקדש ביום, לעבודת היום. [ט] קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן--אף על פי שהוא מקדש קודם שתעלה השמש, אינו צריך לחזור ולקדש אחר שהאיר היום: שהרי בתחילת עבודת היום קידש.
ט [י] מצוה לקדש ממי הכיור. ואם קידש מאחד מכלי השרת, הרי זה כשר; אבל כלי החול, אינם מקדשין. קידש בכלי שרת בחוץ, או בכלי חול בפנים, ועבד--עבודתו פסולה. ואין מקדשין בתוך הכיור, או בתוך כלי השרת--אלא מהן: שנאמר "ורחצו אהרון ובניו, ממנו" (שמות ל,יט), לא בתוכו; ואם קידש בתוכו, ועבד--לא חילל. [יא] הטביל ידיו ורגליו במי מקוה, אפילו במעיין--אין זה קידוש כלל, עד שירחוץ בכלי; ובכל כלי הקודש מקדשין, בין שיש בו רביעית בין שאין בו כדי רביעית.
י [יב] כל המימות כשרים לקידוש, בין מים חיים בין מי מקוה, ובלבד שלא ישתנה מראהן, אלא יהיו כמים הכשרים לטבילה. טיט הנרוק שהפרה שוחה ושותה ממנו, משלים למי כיור. זה הכלל--כל המשלים למי מקוה, משלים למי כיור.
יא [יג] כמה מים צריכין להיות בכיור: אין פחות מכדי לקדש ממנו ארבעה כוהנים--שנאמר "אהרון ובניו" (שמות ל,יט), והיו אלעזר ואיתמר ופינחס עימהם; הרי ארבעה.
יב [יד] מי כיור נפסלין בלינה, כמו שביארנו. וכיצד היו עושין: משקיעין אותו במי מקוה או במעיין, ולמחר מעלין אותו; או ממלאין אותו בכל יום בבוקר.
יג [טו] הים שעשה שלמה כמקוה היה, מפני שאמה של מים הייתה עוברת בתוכו מעין עיטם; לפיכך לא היו מימיו נפסלין בלינה כמי הכיור, וממנו היו ממלאין הכיור.
יד [טז] כיצד מצות קידוש: מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית, וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית, ושוחה ומקדש; וכל החוצץ בטבילה, חוצץ בקידוש ידיים ורגליים. ואינו מקדש כשהוא יושב, מפני שהוא כעבודה, ואין עבודה אלא מעומד, שנאמר "לעמוד לשרת" (דברים יח,ה). [יז] וכל העובד, והוא יושב--חילל, ועבודתו פסולה; ואינו לוקה, מפני שאזהרה שלו מכלל עשה היא.
טו וכן כל העוסק בעבודה מעבודת המקדש, צריך שיהיה עומד על הרצפה; ואם היה דבר חוצץ בינו ובין הקרקע--כגון שעמד על גבי כלים, או בהמה, או על רגלי חברו--פסל. וכן אם היה חוצץ בין ידו ובין הכלי שעובד בו, פסל. [יח] ואין עבודה אלא בימין; ואם עבד בשמאל--פסל, ואינו לוקה.
טז רגלו אחת על הכלי ורגלו אחת על הרצפה, רגלו אחת על האבן ורגלו אחת על הרצפה--רואין: כל שאילו יינטל הכלי או האבן, יכול לעמוד על רגלו אחת--עבודתו כשרה; ואם לאו, עבודתו פסולה. קיבל בימין, ושמאל מסייעתו--עבודתו כשרה: שהמסייע, אין משגיחין עליו.
יז [יט] נתנדנדה אבן מאבני העזרה--לא יעמוד עליה בשעת העבודה, עד שתחובר בארץ; ואם עבד--עבודתו כשרה, הואיל ובמקומה עומדת.
|
