משנה תורה לרמב"ם ספר עבודה הלכות ביאת המקדש

הלכות ביאת המקדש פרק ד

א  טמא שעבד במקדש--חילל עבודתו וחייב מיתה בידי שמיים על עבודתו, אף על פי שלא שהה:  שנאמר "ויינזרו מקודשי בני ישראל, ולא יחללו, את שם קודשי" (ויקרא כב,ב), הרי זו אזהרה לעובד בטומאה; ולהלן הוא אומר "ומתו בו, כי יחללוהו" (ויקרא כב,ט)--מה חילול האמור כאן מיתה בידי שמיים, אף כאן מיתה בידי שמיים.  וכל לאו שחייבין עליו מיתה בידי שמיים, לוקין עליו.

ב  אף על פי שאם עבד בטומאה, אינו חייב בבית דין אלא מלקות, אחיו הכוהנים לא היו מביאין אותו לבית דין, אלא מוציאין אותו לחוץ ופוצעין את מוחו בידן; ואין ממחין עליהן בכך.

ג  והיאך אפשר לו לעבוד ולא ישהה עד שיתחייב כרת, אלא מיתה בידי שמיים בלבד:  כגון שנטמא בעזרה, ויצא בקצרה, וביציאתו היה צינור בידו, והפך בו אבר על גבי האש במזבח וקירב שריפתו--שכל קירוב עבודה, הרי הוא כעבודה.

ד  וכן טמא שטבל ועבד קודם שיעריב שמשו--עבודתו פסולה, וחייב מיתה בידי שמיים:  שנאמר "ולא יחללו, שם אלוהיהם" (ויקרא כא,ו)--מפי השמועה למדו שזו אזהרה לטבול יום שעבד, שעדיין טמא הוא, שנאמר "ובא השמש, וטהר" (ויקרא כב,ז), מכלל שעדיין לא טהר.  אבל מחוסר כיפורים שעבד--אף על פי שעבודתו פסולה וחילל, הרי זה פטור.  [ה] ומניין שעבודתו פסולה:  שנאמר "וכיפר עליה הכוהן, וטהרה" (ויקרא יב,ח), מכלל שעדיין לא נגמרה טהרתה; והוא הדין לכל מחוסרי כיפורים.

ה  [ו] כוהן שעבד, ואחר כך נודע שהיה טמא--אם היא טומאה ידועה--כל הקרבנות שהקריב פסולין, שהרי עבודתו חולין; ואם היא טומאת התהום--הציץ מרצה, וכל הקרבנות שהקריב נרצו.  ואפילו נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק הדם, וזרק--הורצה:  שהציץ מרצה על טומאת התהום, אף על פי שהוא מזיד.  וכבר ביארנו טומאת התהום, בנזירות.

ו  [ז] וכן הציץ מרצה על טומאת דברים הקרבין, שנאמר "והיה, על מצח אהרון, ונשא אהרון את עוון הקודשים" (שמות כח,לח).  אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין; ולא על טומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה, אלא אם כן הייתה הטומאה הדחויה בציבור, שהציץ מרצה עליה.  [ח] ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו, שנאמר "והיה על מצחו תמיד, לרצון להם לפני ה'" (שם).

ז  [ט] כל קרבן שאין קבוע לו זמן--אינו דוחה לא את השבת, ולא את הטומאה:  שאם לא יקרב היום, יקרב למחר ולמחר מחר.  וכל קרבן שקבוע לו זמן, בין קרבן ציבור בין קרבן יחיד--דוחה את השבת, ודוחה את הטומאה:  ולא כל הטמאות הוא דוחה, אלא טומאת המת לבדה.

ח  [י] כל קרבנות הציבור, קבוע זמנם; לפיכך כולן דוחין את השבת, ואת טומאת המת.  [יא] וכל קרבן מהן שקרב בטומאה, אינו נאכל; אלא מקטירין ממנו דברים הראויין להקטרה, והשאר הראוי לאכילה נשרף, כשאר קודשים שנטמאו.

ט  [יב] כיצד דוחה את הטומאה:  הגיע זמנו של אותו קרבן, והיו רוב הקהל שמקריבין אותו טמאים למת, או שהיו הקהל טהורים, והיו הכוהנים המקריבין טמאים למת, או שהיו אלו ואלו טהורים, והיו כלי השרת טמאים במת--הרי זה ייעשה בטומאה; ויתעסקו בו הטמאים והטהורים כאחד, וייכנסו כולן לעזרה.

י  אבל הטמאים בטומאה אחרת, כגון זבין וזבות ונידות וטמאי שרץ ונבילה וכיוצא בהן--לא יתעסקו בו ולא ייכנסו לעזרה, ואף על פי שנעשה בטומאה; ואם עברו ועשו, או נכנסו לעזרה--חייבין כרת על הביאה, ומיתה על העבודה:  שלא נדחית אלא טומאת המת בלבד.  [יג] ופסח שבא בטומאה, ודחקו טמאי מת ונכנסו להיכל--פטורין:  אף על פי שלא הותרו אלא לעזרה--הואיל ואין אני קורא בהם "אל מחוץ למחנה תשלחום" (במדבר ה,ג), הרי אלו פטורין.

יא  [יד] היו מקצת בית אב טמאים, ומקצתם טהורים--אף על פי שרובן טמאי מת, לא יקריבו אלא הטהורים; היה כל בית האב טמאי מת, יביאו בית אב אחר; הייתה כל המשמרה טמאי מת, מחזרין על משמרה אחרת.  אם היו רוב הכוהנים הנמצאים שם בירושלים בזמן הקבוע טמאים, יעשו בטומאה.

יב  [טו] ומפני מה מחזרין על הטהורים מבית אב אחר:  מפני שהטומאה לא הותרה בציבור, אלא באיסורה עומדת, ודחויה היא עתה, מפני הדוחק; ואין דוחין כל דבר הנדחה, אלא במקום שאי אפשר.  ומפני זה, צריכה ציץ לרצות עליה.

יג  [טז] ומניין שטומאת מת דחויה בציבור:  שנאמר "ויהי אנשים, אשר היו טמאים לנפש אדם . . ." (במדבר ט,ו)--כך למדו מפי השמועה, שאנשים יחידים, הם שיידחו לפסח שני, אם היו טמאים; אבל ציבור שהיו טמאי מת, אינן נדחין, אלא הטומאה תידחה מפניהם, ויעשו פסח בטומאה.  והוא הדין לכל קרבן שקבוע לו זמן כפסח, שהוא דוחה את הטומאה.

יד  [יז] והרי הדבר מפורש בכתובים, שנאמר שם "כי רבת בקהל, אשר לא התקדשו; והלויים על שחיטת הפסחים, לכול לא טהור . . . כי מרבית העם רבת מאפריים ומנשה יששכר וזבולון, לא היטהרו" (דברי הימים ב ל,יז-יח).

טו  ומה הוא זה שנאמר "כי אכלו את הפסח, בלא ככתוב" (דברי הימים ב ל,יח)--מפני שעיבר את אותה השנה מפני הטומאה, שנאמר "וייוועץ המלך ושריו וכל הקהל, בירושלים, לעשות הפסח, בחודש השני.  כי לא יכלו לעשותו, בעת ההיא:  כי הכוהנים לא התקדשו למדיי" (דברי הימים ב ל,ב-ג).  וכבר ביארנו בקידוש החודש, שאין מעברין את השנה לכתחילה מפני הטומאה.

טז  [יח] ועוד אחרת הייתה שם באותה השנה, שעיבר חזקייה המלך את השנה ביום שלושים של אדר, שראוי להיות ראש חודש ניסן, ועשה אותו החודש אדר שני; ולא הודו לו חכמים--שאין מעברין ביום זה, כמו שביארנו בקידוש החודש.

יז  ומפני דברים אלו שעשה שלא כהלכה, נאמר "כי אכלו את הפסח, בלא ככתוב" (דברי הימים ב ל,יח).  וביקש רחמים על עצמו ועל החכמים שהסכימו על מעשיו, שנאמר "כי התפלל חזקייה עליהם לאמור, ה' הטוב יכפר בעד" (ראה שם); ונאמר "וישמע ה' אל חזקייה, וירפא את העם" (ראה דברי הימים ב ל,כ), זה שנרצה קרבנם.