משנה תורה לרמב"ם -> ספר עבודה -> הלכות ביאת המקדש

פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט

הלכות ביאת המקדש פרק ב

א  אין כוהן גדול נכנס לקודש הקודשים, אלא מיום הכיפורים ליום הכיפורים; וכוהן הדיוט נכנס בכל יום לקודש לעבודה.  [ב] והוזהרו כל הכוהנים והוא שלא ייכנסו לקודש או לקודש הקודשים, שלא בשעת עבודה--שנאמר "ואל יבוא בכל עת אל הקודש" (ויקרא טז,ב), זה קודש הקודשים; "מבית לפרוכת" (שם), להזהיר על כל הבית.

ב  [ג] כוהן שנכנס לקודש הקודשים בשאר ימות השנה, בין כוהן הדיוט בין כוהן גדול, או כוהן גדול שנכנס לו ביום הכיפורים שלא בשעת העבודה--חייב מיתה בידי שמיים, שנאמר "ולא ימות" (ויקרא טז,ב).  וכמה פעמים הוא נכנס לשם ביום הכיפורים, ארבע כמו שיתבאר במקומו; ואם נכנס חמישית, חייב מיתה בידי שמיים.

ג  [ד] והנכנס לקודש, חוץ לקודש הקודשים, שלא לעבודה או להשתחוויה, בין הדיוט בין גדול--לוקה; ואינו חייב מיתה, שנאמר "אל פני הכפורת . . . ולא ימות" (ויקרא טז,ב)--על קודש הקודשים במיתה, ועל שאר הבית בלאו ולוקה.

ד  [ה] כוהן שיצא מן המקדש בשעת העבודה בלבד--חייב מיתה, בין כוהן גדול בין כוהן הדיוט:  שנאמר "ומפתח אוהל מועד לא תצאו, פן תמותו" (ויקרא י,ז)--כלומר לא תניחו עבודה ותצאו מבוהלים, מפני גזירה זו.  וכן זה שנאמר בכוהן גדול "ומן המקדש, לא ייצא" (ויקרא כא,יב)--אינו אלא בשעת העבודה בלבד, שלא יניח עבודתו וייצא.

ה  [ו] אם כן, מפני מה נשנית אזהרה זו בכוהן גדול:  שכוהן הדיוט שהיה במקדש בעבודתו, ושמע שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו--אף על פי שאינו יוצא מן המקדש, אינו עובד מפני שהוא אונן; ואם עבד, והוא אונן של תורה--חילל עבודתו, בין בקרבן יחיד בין בקרבן ציבור.

ו  אבל כוהן גדול עובד כשהוא אונן, שנאמר "ומן המקדש, לא ייצא, ולא יחלל" (ויקרא כא,יב)--כלומר יישב ויעבוד עבודה שהיה עוסק בה, ואינה מתחללת.

ז  ומניין שעבודת האונן פסולה, מקל וחומר:  אם בעל מום שאוכל בקודשים, אם עבד--חילל; אונן שהוא אסור לאכול בקודשים, שנאמר "לא אכלתי באוני ממנו" (דברים כו,יד)--דין הוא שיחלל.  [ח] ואף על פי שכוהן גדול עובד אונן, אסור לאכול בקודשים--שנאמר "ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה'" (ויקרא י,יט).  וכן אינו חולק, לאכול לערב.

ח  אונן שעבד, אינו לוקה; ומותר ליגע בקודשים, אף על פי שלא טבל:  שלא עשו מעלה, אלא באכילה; אבל בנגיעה, הרי הוא טהור כמו שיתבאר במקומו.

ט  איזה הוא אונן:  זה שמת לו מת מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהן--ביום המיתה בלבד, הוא שנקרא אונן דין תורה; ולילה, הוא אונן מדברי סופרים.  [י] ומת ששהה ימים, ואחר כך נקבר--כל אותם הימים שאחר יום המיתה, הוא אונן מדבריהם; וכן יום הקבורה.  ואינו תופס לילו.

י  לפיכך מי שמת לו מת, וקברו לאחר יום המיתה--כל יום הקבורה, אינו מקריב ואינו אוכל בקודשים מדבריהם; וטובל, ואוכל לערב.  ויום שמועה קרובה, ויום ליקוט עצמות--הרי הוא כיום קבורה, שאינו תופס לילו, ואפילו מדבריהם; לפיכך טובל, ואוכל בקודשים לערב.

יא  אבל יום המיתה--כשם שאסור לאכול בו קודשים מן התורה, כך אסור לאכול בלילו מדבריהם:  חוץ מן הפסח בלבד, שהוא אוכל לערב כמו שיתבאר במקומו.

יב  [יא] האביל אינו משלח קרבנותיו, כל שבעה--אפילו יין או עצים או לבונה; וכן המצורע אינו משלח קרבנותיו--כל זמן שאינו ראוי לביאה אל המחנה, אינו ראוי להקרבה.  אבל המנודה יש בו ספק, אם משלח או אינו משלח; לפיכך אם הקריבו עליו, נרצה.

יג  [יב] טמא שרץ וכיוצא בו, והערל--משלחין את קרבנותיהם, ומקריבין עליהן:  חוץ מפסח, שאין שוחטין אותו על טמא שרץ; ואין שוחטין על הערל פסח, כמו שיתבאר.  אבל טמא מת--אין מקריבין עליו קרבן כלל, עד שיטהר.



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך