משנה תורה לרמב"ם ספר עבודה הלכות ביאת המקדש

הלכות ביאת המקדש פרק א

א  כל כוהן הכשר לעבודה--אם שתה יין, אסור לו להיכנס מן המזבח ולפנים; ואם נכנס ועבד, עבודתו פסולה, וחייב מיתה בידי שמיים, שנאמר "ולא תמותו" (ויקרא י,ט):  והוא שישתה רביעית יין חי בבת אחת, מיין שעברו עליו ארבעים יום; אבל אם שתה פחות מרביעית יין, או שתה רביעית והפסיק בה, או מזגה במים, או ששתה יין מגיתו בתוך ארבעים, אפילו יתר מרביעית--פטור, ואינו מחלל עבודה.

ב  שתה יתר מרביעית מן היין--אף על פי שהיה מזוג, ואף על פי שהפסיק ושתה מעט מעט--חייב מיתה, ופוסל העבודה.

ג  [ב] היה שיכור משאר המשכרין, אסור להיכנס למקדש; ואם נכנס ועבד, והוא שיכור משאר המשכרין--אפילו מן החלב או מן הדבילה--הרי זה לוקה, ועבודתו כשרה:  שאין חייבין מיתה, אלא על היין בשעת העבודה; ואין מחלל עבודה, אלא שיכור מן היין.

ד  [ג] וכשם שאסור לכוהן להיכנס למקדש מפני השכרות, כך אסור לכל אדם בין כוהן בין ישראל להורות כשהוא שתוי; אפילו אכל תמרים או שתה חלב, ונשתבשה דעתו מעט--אל יורה, שנאמר "ולהורות, את בני ישראל" (ויקרא י,יא).  ואם הורה בדבר שהוא מפורש בתורה, עד שיידעוהו הצדוקיים--מותר:  כגון שהורה שהשרץ טמא, והצפרדע טהור, והדם אסור, וכיוצא בזה.

ה  [ד] ומותר לשיכור ללמד תורה, ואפילו הלכות ומדרשות--והוא, שלא יורה.  ואם היה חכם קבוע להוראה--לא ילמד, שלימודו הוראה היא.

ו  [ה] שתה כדי רביעית בלבד, והיה בה מים כל שהוא, או ישן מעט, או הלך כדי מיל--כבר עבר היין, ומותר לעבוד.  אבל אם שתה יותר מרביעית, אפילו מזוג--שינת מעט או הדרך מוסיפין בשכרותו; אלא ישהה לפי השכרות, עד שלא יישאר משכרותו שום דבר בעולם.

ז  [ו] אנשי משמר--מותרין לשתות יין בלילות, אבל לא בימי שבתן:  ואפילו שאר בתי אבות של משמר, שאין עבודתן היום--שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב של יום, ויצרכו לאחרים מאנשי משמרן לסייען.  ואנשי בית אב של אותו היום, אסורים לשתות בין ביום בין בלילה--שמא ישתה בלילה וישכים לעבודתו, ועדיין לא סר יינו מעליו.

ח  [ז] כל כוהן שיודע מאיזה משמר הוא, ומאיזה בית אב הוא, ויודע שבתי אבותיו, קבועים הן בעבודה היום--אסור לו לשתות כל אותו היום; היה יודע מאיזה משמר הוא, ואינו מכיר בית אב שלו--אסור לשתות כל אותה שבת שמשמרתו עובדין בה.

ט  לא היה מכיר משמרתו, ולא בתי אבותיו--הדין נותן שאסור לשתות יין לעולם; אבל תקנתו קלקלתו, והרי הוא מותר לשתות תמיד--שאינו יכול לעבוד, עד שייקבע בבית אב שלו ובמשמרתו.

י  [ח] כוהן שגידל שיערו, אסור לו להיכנס מן המזבח ולפנים.  ואם נכנס, ועבד--חייב מיתה בידי שמיים כשיכור שעבד:  שנאמר "ויין לא ישתו, כל כוהן; וראשם לא יגלחו, ופרע לא ישלחו" (ראה יחזקאל מד,כ-כא)--מה שתוי יין במיתה, אף מגודלי פרע במיתה.  [ט] ואין פרועי הראש מחללין עבודה--אף על פי שהוא במיתה, עבודתו כשרה.

יא  [י] כשם שאין הכוהנים מוזהרין על היין, אלא בשעת ביאה למקדש--כך אין אסורין לגדל פרע, אלא בשעת ביאה למקדש.  במה דברים אמורים, בכוהן הדיוט.  אבל כוהן גדול--אסור לגדל פרע ולקרוע בגדיו לעולם, שהרי תמיד הוא במקדש; ולכך נאמר בו "את ראשו לא יפרע, ובגדיו לא יפרום" (ויקרא כא,י).

יב  [יא] כמה הוא גידול הפרע:  שלושים יום כנזיר--שנאמר בו "גדל פרע, שיער ראשו" (במדבר ו,ה), ואין נזירות פחותה משלושים יום; לפיכך כוהן הדיוט העובד, מגלח משלושים יום לשלושים יום.  [יב] ואנשי משמר אסורין לספר ולכבס בשבתן, כדי שלא יעלו למשמרן כשהן מנוולין, אלא מגלחין ורוחצין ומכבסין, קודם שיעלו.

יג  מי ששלמה משמרתו בתוך הרגל, מותר לגלח ברגל; אבל אם שלמה בערב הרגל, אינו מגלח אלא בערב הרגל.

יד  דין קרועי בגדים, ודין פרועי ראש--אחד הוא, שנאמר "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו, ולא תמותו" (ויקרא י,ו):  הא אם עבד והוא קרוע בגדים, חייב מיתה בידי שמיים, אף על פי שעבודתו כשרה, ולא חיללה.

טו  ייראה לי שכל כוהן הכשר לעבודה--אם נכנס מן המזבח ולפנים, והוא שתוי יין, או שיכור משאר המשכרין, או פרוע ראש, או קרוע בגדים כדרך שקורעין על המתים--אף על פי שלא עבד עבודה, הרי זה לוקה:  הואיל והוא ראוי לעבודה, ונכנס בשעת העבודה מנוול ככה, והרי הוא מוזהר שלא ייכנס--לוקה.

טז  ודין הנכנס ככה מן המזבח ולפנים, ודין היוצא משם--אחד הוא.  כיצד:  כגון ששתה רביעית יין בין האולם ולמזבח, או קרע בגדיו שם, ויצא--לוקה; וכן אם עבד ביציאתו, חייב מיתה.

יז  וכן אסור לכל אדם, בין כוהן בין ישראל, להיכנס למקדש כולו מתחילת עזרת ישראל ולפנים, כשהוא שתוי יין, או שיכור, או פרוע ראש דרך ניוול, או קרוע בגדים--אף על פי שאינו באזהרה:  שאין זה כבוד ומורא לבית הגדול והקדוש, שייכנס לו מנוול.  אבל ישראל שגידל שיערו עד שנעשה מחלפת, ולא היה דרך ניוול--הרי זה מותר להיכנס לעזרת ישראל.