משנה תורה לרמב"ם ספר עבודה הלכות כלי המקדש והעובדים בו

הלכות כלי המקדש פרק י

א  כיצד סדר לבישת הבגדים:  לובש המכנסיים תחילה, וחוגר את המכנסיים למעלה מטבורו מעל מותניו; ואחר כך לובש הכותונת, ואחר כך חוגר את האבנט כנגד אצילי ידיו, ומקיפו כרך על כרך עד שגומר, וקושר.  [ב] ועל האבנט מפורש בקבלה, "ולא יחגרו, ביזע" (ראה יחזקאל מד,יח)--במקום שמזיעין; וכך קיבל יונתן בן עוזיאל מפי הנביאים, ותירגם על ליבהון ייסרון.  ואחר כך צונף במצנפת כמין כובע.

ב  [ג] כוהן גדול--אחר שחוגר באבנט, לובש המעיל, ועל המעיל האיפוד והחושן; וחוגר בחשב האיפוד על המעיל מתחת החושן, ולפיכך נקרא "מעיל האיפוד" (שמות כח,לא; שמות כט,ה; שמות לט,כב)--מעיל שחוגרו האיפוד.  ואחר כך צונף במצנפת, וקושר הציץ למעלה מן המצנפת; ושיערו היה נראה בין ציץ למצנפת, ושם היה מניח תפילין בין ציץ למצנפת.

ג  [ד] מצות עשה לעשות בגדים אלו, ולהיות הכוהן עובד בהן--שנאמר "ועשית בגדי קודש . . ." (שמות כח,ב), "ואת בניו, תקריב; והלבשתם, כותונות" (שמות כט,ח).  וכוהן גדול ששימש בפחות משמונה בגדים אלו, או כוהן הדיוט ששימש בפחות מארבעה בגדים אלו--הוא הנקרא מחוסר בגדים, ועבודתו פסולה; וחייב מיתה בידי שמיים, כזר ששימש--שנאמר "וחגרת אותם אבנט . . . והייתה להם כהונה" (שמות כט,ט):  בזמן שבגדיהם עליהן, כהונתם עליהן; אין בגדיהם עליהן, אין כהונתם עליהן--אלא הרי הן כזרים, ונאמר "והזר הקרב, יומת" (במדבר א,נא; במדבר ג,י; במדבר ג,לח; במדבר יח,ז).

ד  [ה] כשם שמחוסר בגדים חייב מיתה ופוסל העבודה, כך היתר בגדים:  כגון שלבש שתי כותונות או שני אבנטים, או כוהן הדיוט שלבש בגדי כוהן גדול ועבד--הרי זה מחלל העבודה, וחייב מיתה בידי שמיים.

ה  [ו] נאמר בבגדי כהונה "על בשרו . . . ולבשם" (ויקרא טז,ד; וראה ויקרא ו,ג), מלמד שלא יהיה דבר חוצץ בין בשרו לבגדים; אפילו נימה אחת, או עפר, או כינה מתה--אם הייתה בין בשרו לבגד--הרי זו חציצה, ועבודתו פסולה.  לפיכך אין הכוהן יכול לעבוד בתפילין של יד, שהרי חוצצת; אבל של ראש, אינה חוצצת, ואם רצה להניחם בשעת העבודה, מניח.

ו  [ז] וצריך להיזהר בשעה שלובש, שלא יהיה אבק בין בגדו לבשרו, ולא כינה, ואף על פי שהיא בחיים; ושלא תיכנס הרוח בשעת העבודה בין בשרו לבגדו, עד שיתרחק הבגד מעליו; ולא יכניס ידו תחת חלוקו לחוך, ולא ייצא שיערו מן הבגד, ולא יהיה בבגד נימה מדולדלת.  ואם היה שם אחד מכל אלו, עבודתו כשרה.

ז  [ח] כרך על בשרו בגד שלא במקום בגדים, כגון שכרכו על אצבעו או על עקבו--אם היה בו שלוש אצבעות על שלוש אצבעות, הרי זה חוצץ ופוסל; פחות מכאן, אינו חוצץ.  ואם היה צלצול קטן--הואיל והוא חשוב בגד בפני עצמו--הרי זה פוסל, ואף על פי שאין בו שלוש על שלוש.

ח  [ט] כוהן שלקה באצבעו--מותר לכרוך עליה גמי בשבת, או בגד שאין בו שלוש על שלוש, ועובד; ואם נתכוון להוציא דם, אסור.  והוא שלא יחוץ הגמי או הבגד בין בשרו לכלי, בשעת העבודה.

ט  [י] עשו בבית שני אורים ותומים, כדי להשלים שמונה בגדים--ואף על פי שלא היו נשאלין בהן.  ומפני מה לא היו שואלין בהן:  מפני שלא הייתה שם רוח הקודש; וכל כוהן שאינו מדבר ברוח הקודש, ואין שכינה שורה עליו--אין נשאלין בו.

י  [יא] וכיצד שואלין:  עומד הכוהן ופניו לפני הארון, והשואל מאחריו, פניו לאחורי הכוהן.  ואומר השואל, אעלה או לא אעלה; ואינו שואל בקול רם, ולא מהרהר בליבו, אלא בקול נמוך, כמי שמתפלל בינו לבין עצמו.

יא  ומיד רוח הקודש לובשת את הכוהן, ומביט בחושן, ורואה בו במראה הנבואה, עלה או לא תעלה--באותייות שבולטות מן החושן כנגד פניו.  והכוהן משיבו ואומר לו עלה, או לא תעלה.

יב  אין שואלין על שני דברים כאחד; ואם שאל, משיבין על הראשון בלבד.  ואין נשאלין בהן להדיוט--אלא למלך, או לבית דין, או למי שצורך הציבור בו:  שנאמר "ולפני אלעזר הכוהן יעמוד . . ." (במדבר כז,כא), "הוא" (שם) זה המלך; "וכל בני ישראל" (שם), זה משוח מלחמה או מי שצורך הציבור בשאילתו; "וכל העדה" (שם), אלו בית דין הגדול.

יג  זה שאתה מוצא בדברי נביאים שכוהנים רבים היו חוגרין איפוד בד--לא היו כוהנים גדולים, שאין האיפוד של כוהן גדול בד.  אף הלויים היו חוגרין אותו--שהרי שמואל הנביא לוי היה, ונאמר בו "נער, חגור איפוד בד" (שמואל א ב,יח).  אלא איפוד זה--היו חוגרין אותו בני הנביאים ומי שהוא ראוי שתשרה עליו רוח הקודש, להודיע כי הגיע זה למעלת כוהן גדול שמדבר על פי האיפוד והחושן ברוח הקודש.