משנה תורה לרמב"ם ספר עבודה הלכות כלי המקדש והעובדים בו

הלכות כלי המקדש פרק ז

א  חמישה עשר ממונין היו במקדש, וכן ממנים לעולם על כל דבר מחמישה עשר דבר אלו ממונה אחד; ואלו הן:  (א) על הזמנים, (ב) על נעילת שערים, (ג) על השומרים, (ד) על המשוררים, (ה) על הצלצל עם שאר כלי שיר, (ו) על הפייסות, (ז) על הקינים, (ח) על החותמות, (ט) על הנסכים, (י) על החולים, (יא) על המים, (יב) על מעשה לחם הפנים, (יג) על מעשה הקטורת, (יד) על מעשה הפרוכות, (טו) על מעשה בגדי כהונה גדולה.

ב  כל אחד ואחד מממונים אלו--תחת ידו אנשים הרבה, כדי להכין המלאכה שהוא ממונה עליה.  זה שעל הזמנים--הוא משמר את הזמנים, הוא ואנשיו:  כיון שיגיע עת הקרבן, מכריז הוא או אחד מאנשיו ברשותו ואומר, עמדו כוהנים לעבודה, ולויים לדוכן וישראל למעמד; וכיון שישמע קולו, יבוא כל אחד למלאכתו.

ג  זה שעל נעילת השערים--על פיו נועלין, ועל פיו פותחין.  ואין התוקעין תוקעין בכל יום לפתיחת שערים, אלא ברשותו; ובכל יום תוקעין במקדש שלוש תקיעות לפתיחת שערים, תקיעה תרועה ותקיעה.

ד  זה שעל השומרים--הוא איש הר הבית, שמסבב על הלויים בכל לילה; וכל מי שישן על משמרו--מלקה אותו במקלות, ושורף את כסותו.

ה  זה שעל המשוררים--הוא בורר בכל יום המשוררים שעומדים על הדוכן לומר שירה בפה, ועל פיו תוקעין על הקרבנות.

ו  אין פוחתין במקדש מאחת ועשרים תקיעה בכל יום--שלוש לפתיחת שערים, ותשע לתמיד של שחר, ותשע לתמיד של בין הערביים.  ויום שיש בו קרבן מוסף, מוסיפין תשע על קרבן מוסף; ואם חל ראש חודש או יום טוב להיות בשבת, או שחל ראש השנה להיות בשבת שיש שם שלושה מוספין--אין תוקעין לכל מוסף ומוסף בפני עצמו, אלא תוקעין תשע בלבד לכל המוספין.

ז  [ו] בערב שבת--מוסיפין שש, שלוש להבטיל את העם מן המלאכה ושלוש להבדיל בין קודש לחול.  וברגל--מוסיפין שלוש לפתיחת שער התחתון, והוא שער עזרת נשים, ושלוש לפתיחת שער העליון, והוא שער ניקנור.  ולמה נקרא שמו שער העליון, לפי שהוא למעלה מעזרת נשים.

ח  וכן תוקעין שלוש למילוי המים שמנסכין בחג, ואין תוקעין למילוי המים בשבת; ותוקעין שלוש על גבי המזבח בשעה שמנסכין המים.  וכל התוקעין שתוקעין על הקרבנות, מתחת יד זה שעל המשוררים וברשותו; וכל אלו התקיעות, בחצוצרות הן.

ט  [ז] זה שעל הצלצל--הוא המעמיד כל המשוררים על פי כלי השיר שסועדין את הלויים, כמו שביארנו.

י  [ח] זה שעל הפייסות--הוא מפיס בין הכוהנים בכל יום, עד שיהיה כל איש ואיש עושה מלאכתו שזכה בה בפיס; וארבעה פעמים היו מפיסין בכל יום.  ובהלכות תמידין, אבאר כיצד היו מפיסין.

יא  [ט] הממונה שעל הקינים--הוא שפוסקין עימו שימכור הקינים לקרבנות, כך וכך בסלע.  וכל מי שהוא חייב תורים או בני יונה, יביא דמיהם למקדש, וזה הממונה, נותן הקינים לבעלי הקרבן; ועושה חשבון עם הגזברין, ונותנין לו.

יב  משלושים יום לשלושים יום, פוסקין עימו השער.  ואם הוזלו הקינים, מספק כשער הזול; ואם הוקרו, מספק כמו שפסקו עימו:  שיד הקדש על העליונה.  וכל קן שנמצא פסול, או שנפסל קודם שיקרב--נותן אחר תחתיו.

יג  [י] זה שעל החותמות--הוא שמקבל דמי הנסכים ממחוייבי נסכים, ונותן להן חותמות; וזה שעל הנסכים, הוא שמוכר הנסכים.  [יא] כיצד:  ארבעה חותמות היו במקדש--האחד כתוב עליו עגל, והשני כתוב עליו זכר, והשלישי כתוב עליו גדי, והרביעי כתוב עליו חוטא.

יד  [יב] כל מי שיביא קרבנותיו למקדש--נותן דמי הנסכים לזה הממונה על החותמות, ונותן לו חותמות כמניין הקרבנות שלו.  ואם היה מצורע עשיר, נותן לו חותם אחד שכתוב עליו חוטא; והלה הולך בחותמות שבידו לזה הממונה על הנסכים, ונותן לו נסכים כמניין החותמות וכמו שכתוב בהן.

טו  ולערב באים זה אצל זה; זה מוציא את החותמות, ומקבל כנגדן מעות.  אם הותירו המעות, הותירו להקדש; ואם פחתו המעות, ישלם זה שעל החותמות מביתו.

טז  מי שאבד חותמו, ממתינין לו עד הערב:  אם מצאו במעות יתר כדי חותם שטוען, נותנין לו; ואם לאו, אין נותנין לו.  ושם כל היום כתוב על החותם, מפני הרמאים--שלא ישהה החותם אצלו, עד שיוקרו הנסכים.

יז  [יג] משלושים יום לשלושים יום, פוסקין שער היין והסולת עם הממונה על הנסכים.  אם הוקרו נסכים, מספק להן כמו שפסקו עימו; ואם הוזלו, מספק להן כשער הזול.  והשכר שמשתכר ההקדש בשערים אלו--הוא הנקרא מותר נסכים, ולוקחין בו עולות לקיץ המזבח.  ואין מקייצין את המזבח בעולות העוף, שאין בקרבנות הציבור עוף.

יח  [יד] הכוהנים--מפני שהן עומדין על הרצפה תמיד, ואוכלין בשר הרבה, ואין עליהן בגדים בשעת העבודה אלא חלוק אחד--הם חולין במעיהן; לפיכך מעמידין ממונה אחד שיהיה מבקר אותן, ומרפא כל תחלואיהן, ועוסק בהן תמיד, הוא ואנשיו שתחת ידו.

יט  [טו] וכן ממנין אחר להיות חופר בורות ושיחין, ומתקן הבורות של רבים--כדי שיהיו המים מצויין בירושלים לכל אדם מיושביה, ולכל עולי הרגלים.

כ  ואחד ממונה על כל אומני לחם הפנים, והוא מתקן כל מלאכתו.  ואחד ממונה על כל אומני הקטורת, והוא מתקן מלאכתה.

כא  [טז] זה שעל הפרוכות--ממונה על כל אורגי הפרוכות והרוקמין בהן, שיהיו מוכנות להיכל ולשערים.  ושתי פרוכות היו עושין בכל שנה ושנה, להבדיל בין הקודש וקודש הקודשים.  וחוטי הפרוכות כפולין שישה שישה:  וארבעה מינין היו בה, שש ותכלת וארגמן ותולעת שני; וכל אחד מהן כפול שישה, הרי עשרים וארבעה חוטין.  וטפח היה עובייה, ועל שבעים ושניים נירין הייתה נארגת; אורכה ארבעים, ורוחבה עשרים.

כב  [יז] ושלוש עשרה פרוכות היו במקדש שני--שבע על שבעה שערי העזרה, ואחת על פתחו של אולם, ואחת על פתחו של היכל, ושתיים לדביר בינו ובין הקודש, ושתיים כנגדן בעלייה.

כג  [יח] פרוכת שנטמאת בוולד הטומאה--מטבילין אותה בפנים, ומכניסין אותה מיד:  לפי שאינה צריכה הערב שמש.  ושנטמאת באב הטומאה--מטבילין אותה בחוץ, ושוטחין אותה בחיל:  מפני שהיא צריכה הערב שמש.  ואם הייתה חדשה, שוטחין אותה על גב האיצטבה--כדי שיראו העם את מלאכתה שהיא נאה.  [יט] וכל הכלים שהיו במקדש, היו להם שניים ושלישיים--שאם ייטמאו הראשונים, יביאו השניים תחתיהם.

כד  [כ] זה הממונה על מעשה בגדי כהונה--עוסק בהכנת בגדי כוהנים הדיוטות, ובגדי כוהן גדול, ובאריגתן; ומתחת ידו נעשה הכול.  ולשכה הייתה לו במקדש.