משנה תורה לרמב"ם ספר עבודה הלכות כלי המקדש והעובדים בו

הלכות כלי המקדש פרק ב

א  הקטורת נעשית בכל שנה ושנה; ועשייתה מצות עשה, שנאמר "ואתה קח לך סמים . . ." (ראה שמות ל,כג; שמות ל,לד).  ונתפרשו בתורה ארבעה מסמניה--והן, "נטף ושחלת וחלבנה . . . ולבונה" (שמות ל,לד); ושאר סמניה, הלכה למשה מסיניי.  [ב] ואחד עשר סמנין נאמרו לו למשה בסיניי, והם שעושין אותן במשקל מכוון; ומוסיפין עימהן בלא משקל מלח סדומית וכיפת הירדן, ועשב אחד שמעלה העשן, ולא היו יודעים אותו אלא אנשים ידועים, והוא היה הלכה בידם איש מפי איש.

ב  [ג] וזה הוא משקל אחד עשר סמניה:  נטף ושחלת וחלבנה ולבונה, מכל אחד משקל שבעים מנה; והמנה, מאה דינרין.  ומור וקציעה ושיבולת נרד וכרכום, מכל אחד שישה עשר מנה; קושט, שנים עשר מנה; קינמון, תשע מנים; קילופה, שלוש מנים.  משקל הכול, שלוש מאות ושמונה ושישים מנה.

ג  שוחקין הכול הדק; ומוסיפין לה רובע הקב מלח סדומית, וכיפת הירדן ומעלה עשן כל שהוא.  ומקטיר ממנה בכל יום על מזבח הזהב, מנה--שלוש מאות חמישה ושישים יום, כנגד ימות החמה.  והשלוש מנים הנשארות--שוחק אותם ערב יום הכיפורים, דקה מן הדקה, עד שמוציא ממנה מלוא חופניו, להקטיר ביום הכיפורים.  והנשאר, הוא מותר הקטורת שאמרנו בשקלים.

ד  נטף האמור בתורה, הוא עצי הקטף שיוצא מהן הצורי; והשחלת, היא הציפורן שנותנין בני אדם במוגמרות; והחלבנה, כמו דבש שחור, וריחו קשה, והוא שרף אילנות בערי יוון.  וזה הוא שמות הסמנים בלשון ערבי--עוד בלסאן, ואצ'פאר טיב, ומיעה, ולבאן, ומסך, וקציעה, וסנבל אלנארדין, וזעפראן, וקסט, ועוד, וקשר סליכ'ה, וענבר.

ה  כיצד מפטמין את הקטורת:  מביא תשעת קבין בורית כרשינה, ושף בה את הציפורן; ואחר כך שורה את הציפורן, באחד ועשרים קב של יין חזק ביותר; ואחר כך שוחק כל אחד ואחד מן הסמנים בפני עצמו הדק, וכשהוא שוחק אומר, היטב הדק הדק היטב, כל זמן ששוחק; ומערב הכול.  [ו] וכל מעשיה בקודש בתוך העזרה, ומשל הקדש; והמפטם את הקטורת מן החולין, פסולה.

ו  [ז] פעמיים בשנה היו מחזירין אותה למכתשת.  בימות החמה, היו מפזרים אותה כדי שלא תתעפש; ובימות הגשמים, צוברין אותה כדי שלא יפוג ריחה.  [ח] נתן לתוכה דבש כל שהוא, פסלה; חיסר אחד מסמניה--חייב מיתה, שהרי נעשית קטורת זרה.  פיטמה מעט מעט במתכונתה, כשרה--אפילו פיטם פרס בשחרית, ופרס בין הערביים.

ז  [ט] העושה קטורת מן אחד עשר סמנין אלו, לפי משקלות אלו, כדי להריח בה, ואף על פי שלא הריח--חייב כרת על עשייתה, אם עשה במזיד; ובשוגג, מביא חטאת קבועה:  אף על פי שלא עשה המשקל כולו, אלא חצייו או שלישו, הואיל ועשה לפי משקלות אלו, חייב--שנאמר "במתכונתה, לא תעשו לכם . . . איש אשר יעשה כמוה, להריח בה--ונכרת, מעמיו" (שמות ל,לז-לח).

ח  [י] עשה להתלמד בה, או למוסרה לציבור--פטור; הריח בה, ולא עשיה--אינו חייב כרת, אלא דינו כדין כל הנהנה מן הקודש:  לא חייבה תורה כרת, אלא לעושה במתכונתה להריח בה.

ט  [יא] מזבח הזהב שבהיכל--עליו מקטירין הקטורת בכל יום, ואין מקריבין עליו דבר אחר; ואם הקטיר עליו קטורת אחרת שאינה כזו, או שהקטיר עליו קטורת כזו שהתנדב אותה יחיד או רבים, או הקריב עליו קרבן, או הסיך נסך--לוקה, שנאמר "לא תעלו עליו קטורת זרה, ועולה ומנחה . . ." (שמות ל,ט).

י  [יב] בעת שמוליכין את הארון ממקום למקום, אין מוליכין אותו לא על הבהמה, ולא על העגלות; ולפי ששכח דויד ונשאו על העגלות, נפרץ פרץ בעוזא.  אלא מצוה לנוטלו על הכתף, שנאמר "כי עבודת הקודש עליהם, בכתף יישאו" (במדבר ז,ט).

יא  [יג] כשנושאין אותו על הכתף, נושאין פנים כנגד פנים, ואחוריהם לחוץ, ופניהם לפנים.  ונזהרין, שלא יישמטו הבדים מן הטבעות:  שהמסיר אחד מן הבדים מן הטבעות--לוקה, שנאמר "בטבעות, הארון, יהיו, הבדים:  לא יסורו, ממנו" (שמות כה,טו).