משנה תורה לרמב"ם -> ספר זרעים -> הלכות שמיטה ויובל

פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג

הלכות שמיטה ויובל פרק יא

א  ארץ ישראל המתחלקת לשבטים--אינה נמכרת לצמיתות, שנאמר "והארץ, לא תימכר לצמיתות" (ויקרא כה,כג).  ואם מכר לצמיתות, שניהם עוברין בלא תעשה; ואין מעשיהן מועילין, אלא תחזור השדה לבעליה ביובל.  [ב] והמוכר שדהו לשישים שנה, אינה יוצאה ביובל--שאין חוזר ביובל אלא דבר הנמכר סתם, או הנמכר לצמיתות.

ב  [ג] לא ימכור אדם ביתו או שדה אחוזתו, אף על פי שהם חוזרין אחר זמן--אלא אם כן העני, שנאמר "וכי ימוך אחיך, ומכר מאחוזתו" (ראה ויקרא כה,כה).  אבל למכור ולהניח הדמים בכיסו, או לעשות בהן סחורה, או ליקח בהן כלים ועבדים ובהמה--אינו רשאי:  אלא למזונות בלבד.  ואם עבר ומכר מכל מקום, הרי אלו מכורין.  [ד] ודנין בבית, דין בתי ערי חומה; ובשדה, דין שדה אחוזה.

ג  דין מוכר שדה אחוזתו--לחשב את הדמים, לפי השנים הנשארות ליובל; ובכל עת שירצה לפדות, מחשב עם הלוקח על השנים שאכל, וגורע מדמי המכר, ומחזיר לו את השאר.

ד  [ה] כיצד:  הרי שנשאר ליובל עשר שנים, ומכר לו שדהו במאה דינר, אכלה הלוקח שלוש שנים, ורצה המוכר לגאול--נותן לו שבעים דינר, ומחזיר שדהו; וכן אם אכלה שש שנים--נותן לו ארבעים דינר, ומחזיר שדהו.  לא גאלה, אלא הייתה ביד הלוקח עד שנת היובל--תחזור לבעלים בלא דמים, שנאמר "מספר תבואות, ימכור לך" (ראה ויקרא כה,טו; ויקרא כה,טז).

ה  [ו] מכרה לו והיא מלאה פירות, ולאחר שנים גאלה--אינו יכול לומר לו, החזירה לי מלאה פירות כמו שמכרתי לך.  לפיכך אם מכרה לו מלאה פירות לפני ראש השנה, וגאלה אחר שתי שנים--הרי זה אוכל שלוש תבואות בשתי השנים, ואינו מחשב עימו אלא לפי שתי שנים בלבד:  שנאמר "על פי השנים" (ויקרא כז,יח), לא על פי התבואות.

ו  [ז] הקנים והזמורות ופירות שקמה שבתוכה, הרי הן של לוקח כשאר הפירות שלה; אבל אילן שנכסח או שיבש, שניהן אסורין בו.  כיצד ייעשה--יימכר ויילקח בדמיו קרקע, והלוקח אוכל פירותיה, עד שתיגאל השדה מידו.

ז  [ח] הלוקח שדה אחוזה, ונטעה אילנות והשביחה--כשהיא חוזרת ביובל, שמין שבח האילנות שבתוכה; ונותן בעל השדה דמי השבח ללוקח, שנאמר "ויצא ממכר בית" (ויקרא כה,לג)--ממכר חוזר, ואין השבח חוזר.

ח  [ט] המוכר את שדהו בזמן שהיובל נוהג, כמו שביארנו--אינו מותר לגאול לפחות משתי שנים, שנאמר "במספר שני תבואות, ימכור לך" (ויקרא כה,טו); ואפילו רצה הלוקח, הרי זה אסור--שנאמר "במספר שנים אחר היובל, תקנה מאת עמיתך" (שם), אין פחות משתי שנים מעת לעת מיום המכירה.

ט  [י] וצריך שיאכל הלוקח שתי תבואות, בשתי השנים--ואחר כך יגאל, שנאמר "שני תבואות" (ויקרא כה,טו); לפיכך אם הייתה אחת משתי השנים שביעית, או שנת שידפון או יירקון--אינה עולה מן המניין.  [יא] הניחה הלוקח בורה שנה ואכלה שנה, או אכלה שנה ונרה שנה לזורעה ולא זרעה--הרי אלו עולין למניין.

י  מכרה בשנת יובל עצמה--אינה נמכרת, והדמים חוזרין לבעלים.  [יב] מכרה שנה אחת לפני היובל--הרי הלוקח אוכל אותה שנה שנייה אחר היובל, שנאמר "שני תבואות" (ויקרא כה,טו).

יא  [יג] מכר נקעים מלאים מים, או סלעים שאינם ראויין לזריעה--הרי זה פודה בפחות משתי שנים:  שנאמר "במספר שני תבואות" (ויקרא כה,טו)--שדה הראויה לתבואה, היא שאינה נגאלת אלא אחר שתי שנים.  ואם לא נגאלה--אף על פי שאינה ראויה לזריעה, חוזרת לבעלים ביובל.

יב  [יד] מכר אילנות--אין נגאלין לפחות משתי שנים, שהרי ראויין לתבואות; ואם לא גאלן, אינן חוזרין לבעלים ביובל--שנאמר "ושב, לאחוזתו" (ויקרא כה,כז; ויקרא כה,כח), ולא לאילנות.

יג  [טו] מכר שדהו לראשון, ומכרה ראשון לשני, ושני לשלישי, אפילו מאה--בשנת היובל תחזור לאדון ראשון, שנאמר "בשנת היובל ישוב השדה, לאשר קנהו מאיתו--לאשר לו, אחוזת הארץ" (ויקרא כז,כד).

יד  [טז] מכרה לראשון במאה דינר, ומכרה הראשון לשני במאתיים, ורצה האדון לגאול--אינו מחשב אלא עם הראשון, שנאמר "לאיש אשר מכר לו" (ויקרא כה,כז).

טו  מכרה לראשון במאתיים, ומכרה הראשון לשני במאה--הרי זה מחשב עם האחרון.  וכן אם מכרה במאה, והשביחה ביד הלוקח, והרי היא ראויה להימכר במאתיים--מחשב לפי מה שמכר; ואם מכרה במאתיים, והכסיפה, והרי היא ראויה להימכר במאה--מחשב לפי מה שהיא:  לעולם מייפין כוח המוכר שדה אחוזה, ומריעין כוח הלוקח.

טז  [יז] המוכר שדה אחוזה, והיו לו שדות אחרות, ומכר מאותן השדות כדי לגאול שדה שמכר--אין שומעין לו:  שנאמר "ומצא כדי גאולתו" (ויקרא כה,כו), עד שימצא דבר שאינו מצוי לו בשעה שמכר.  וכן אם לווה לגאול, אין שומעין לו--שנאמר "והשיגה ידו" (שם), לא שילווה.

יז  [יח] מצא מעט, ורצה לגאול חצי השדה שמכר--אין שומעין לו:  שנאמר "כדי גאולתו" (ויקרא כה,כו)--או גואל את כולה, או אינו גואל.  ואם רצו קרוביו לגאול--גואלים, שנאמר "או דודו או בן דודו, יגאלנו" (ויקרא כה,מט).

יח  [יט] הנותן שדהו מתנה, הרי זו חוזרת לו ביובל--שנאמר "תשובו, איש אל אחוזתו" (ויקרא כה,יג), לרבות את המתנה.

יט  [כ] האחין שחלקו--כלקוחות הן, ומחזירין זה לזה חלקו ביובל; ולא תיבטל חלוקתן מכמות שהייתה.  וכן הבכור והמייבם אשת אחיו--מחזיר ביובל חלק שנטל, ונוטל החלק שכנגדו.

כ  [כא] אבל היורש את אשתו--אף על פי שירושת הבעל מדבריהם--עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, ואינו מחזיר ביובל.  ואם ירש ממנה בית הקברות--יחזיר לבני משפחה, משום פגם משפחה; וייתנו לו דמיה, ומנכין לו דמי קבר אשתו--שהרי חייב בקבורתה.



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך