משנה תורה לרמב"ם  ספר זרעים הלכות שמיטה ויובל
הלכות שמיטה ויובל פרק ח
א כדרך שאסור לעבוד הארץ בשביעית--כך אסור לחזק ידי ישראל שעובדין אותה, או למכור להן כלי עבודה: לפי שאסור לחזק ידי עוברי עבירה.
ב ואלו כלים שאין האומן רשאי למוכרן בשביעית, למי שהוא חשוד על השביעית--מחרשה וכל כליה, העול והמזרה והדקר. זה הכלל--כל שמלאכתו מיוחדת למלאכה שאסורה בשביעית, אסור למוכרו לחשוד; ולמלאכה שאפשר שתהיה אסורה ותהיה מותרת, מותר למוכרו לחשוד.
ג כיצד: מוכר הוא לו המגל, והעגלה וכל כליה--שאם יקצור בו מעט ויביא על העגלה מעט, הרי זה מותר; ואם יקצור כדרך הקוצרין או יביא כל פירות שדהו, אסור.
ד ומותר למכור סתם למי שאינו חשוד, אפילו דבר שמלאכתו מיוחדת למלאכה האסורה בשביעית--שהרי אפשר שקנה בשביעית, לעשות בו מלאכה לאחר שביעית.
ה היוצר מוכר חמש כדי שמן, וחמש עשרה כדי יין. ומותר למכור לגוי יתר מזה, ואינו חושש שמא ימכור לישראל; ומוכר כדים רבות לישראל החשוד בחוצה לארץ, ואינו חושש שמא יביא לארץ.
ו ומוכר לחשוד פרה חורשת, שהרי אפשר לשוחטה. ומוכר לו שדהו, שהרי אפשר שיובירה; אבל לא ימכור לו שדה האילן, אלא אם כן פוסק עימו על מנת שאין לו באילן. ומשאילו סאה למדוד בה, אף על פי שהוא יודע שיש לו גורן--שהרי אפשר שימדוד בה בתוך ביתו. ופורט לו מעות, אף על פי שהוא יודע שיש לו פועלים. וכולן בפירוש, אסורים. [ז] וכן משאלת אישה לחברתה החשודה על השביעית, נפה וכברה ריחיים ותנור; אבל לא תבור ולא תטחון עימה.
ז [ח] מחזקין ידי גויים בשביעית, בדברים בלבד--כגון שראהו חורש או זורע, אומר לו תתחזק או תצליח וכיוצא בדברים אלו: מפני שאינם מצווין על שביתת הארץ. אבל לא יסעדנו ביד. ומותר לרדות עימהן הפירות, וחוכרין מהן נירין--לפי שאינן בני חיוב כדי לקנוס אותן.
ח [ט] מותר לעשות בתלוש בסוריה, אבל לא במחובר. כיצד--דשין וזורין ודורכין ומעמרין, אבל לא קוצרין ולא בוצרין ולא מוסקין; וכן כל כיוצא באלו.
ט [י] כשם שאסור לעשות סחורה בפירות שביעית, או לשמור אותן--כך אסור ליקח אותן מעם הארץ: לפי שאין מוסרין דמי שביעית לעם הארץ, ואפילו כל שהוא--שמא לא יאכל אותן בקדושת שביעית. [יא] הלוקח לולב מעם הארץ בשביעית, נותן לו אתרוג מתנה; ואם לא נתן לו, מבליע לו דמי אתרוג בדמי הלולב.
י [יב] במה דברים אמורים, בזמן שהיה מוכר פירות שכמותן בשמור, כגון תאנים ורימונים וכיוצא בהן; אבל אם היה מוכר פירות שחזקתן מן ההפקר, כגון הפיגם, והירבוזין השוטים, והחלגלוגות, והכוסבר של הרים, וכיוצא בהן--הרי זה מותר ליקח ממנו מעט, בדמי שלוש סעודות בלבד: משום כדי חייו של מוכר.
יא [יג] וכן כל דבר שאינו חייב במעשרות, כגון שום בעל בכי, ובצל של רכפה, וגריסין הקלקייות, ועדשים המצרייות, וכן זירעוני גינה שאינן נאכלין כגון זרע לפת וצנון, וכיוצא בהן--הרי אלו נלקחין מכל אדם בשביעית.
יב [יד] במה דברים אמורים, בעם הארץ סתם; אבל מי שהוא חשוד לעשות סחורה בפירות שביעית, או לשמור פירותיו ולמכור מהן--אין לוקחין ממנו דבר שיש עליו זיקת שביעית, כלל. ואין לוקחין ממנו פשתן, אפילו סרוק; אבל לוקחין ממנו טווי ושזור.
יג [טו] החשוד על השביעית, אינו חשוד על המעשרות; והחשוד על המעשרות, אינו חשוד על השביעית: שאף על פי שזה וזה מן התורה--מעשר טעון הבאת מקום, מה שאין כן בשביעית; ושביעית אין לה פדיון, מה שאין כן במעשר.
יד [טז] החשוד על הטהרות, אינו חשוד לא על המעשר ולא על השביעית: שהאוכל הטמא הזה שמכרו בחזקת טהור, אינו מטמא אחרים אלא מדברי סופרים; והחשוד לדברי סופרים, אינו חשוד לדברי תורה.
טו [יז] כל החשוד על דבר--אף על פי שאינו נאמן על של עצמו, נאמן על של אחרים: חזקה, אין אדם חוטא לאחרים. לפיכך החשוד על דבר, דנו ומעידו.
טז [יח] הכוהנים חשודין על השביעית--לפי שהם אומרים הואיל והתרומות מותרות לנו, אף על פי שהן אסורין על הזרים במיתה, קל וחומר, פירות שביעית. לפיכך סאה תרומה שנפלה למאה סאה של פירות שביעית, תעלה; נפלה לפחות ממאה, ירקבו הכול--ולא ימכרו לכוהנים ככל מדומע, לפי שהם חשודין על השביעית.
יז [יט] הצבעין והפטמין לוקחין מורסן מכל מקום, ואינן חוששין שמא מספיחי שביעית הוא. [כ] גבאי קופה בשביעית, לא יהיו מדקדקין בחצרות של אוכלי שביעית; ואם נתנו להן פת, מותרת, ואין חוששין לה, שמא מספיחי שביעית היא: שלא נחשדו ישראל להיות נותנין אלא או מעות שביעית, או ביצים הנלקחות בדמי שביעית. ומותר ללוות מן העניים פירות בשביעית, ומחזירין להן פירות בשנה שמינית.
|
