משנה תורה לרמב"ם ספר זרעים הלכות שמיטה ויובל

הלכות שמיטה ויובל פרק ו

א  אין עושין סחורה בפירות שביעית; ואם רצה למכור מעט מפירות שביעית, מוכר.  ואותן הדמים, הרי הן כפירות שביעית:  יילקח בהן מאכל, וייאכל בקדושת שביעית.  ואותו הפרי הנמכר, הרי הוא בקדושתו כשהיה.

ב  לא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר, ולא יצבור מקליפי שביעית בשכר--מפני שזה עושה סחורה בפירות שביעית.  לקח ירקות לאכול, והותיר--מותר למכור המותר, והדמים שביעית; וכן אם לקט ירקות לעצמו, ולקח מהן בנו או בן ביתו ומכר--הרי זה מותר, והדמים דמי שביעית.

ג  כשמוכרין פירות שביעית--אין מוכרין אותן לא במידה, ולא במשקל, ולא במניין:  כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית.  אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה, להודיע שהוא הפקר; ולוקח הדמים, לקנות בהן אוכל אחר.  [ד] ואוגד דברים שדרכן להיאגד לבית, למכור בשוק אכסרה, כדרך שאוגדין להביא לבית, לא כדרך שאוגדין לשוק--כדי שלא יהיה כמוכר בצמצום; ודברים שאין דרכן להיאגד אלא לשוק, לא יאגוד אותן.

ד  [ה] פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ--לא יהיו נמכרים במידה, או במשקל, או במניין, אלא כפירות הארץ אכסרה; ואם היו ניכרין שהם מחוצה לארץ, מותר.

ה  [ו] חומר בשביעית מבהקדש:  שהפודה את הקודש--יצא הקודש לחולין, וייתפסו הדמים תחתיו.  והשביעית אינה כן; אלא המוכר פירות שביעית--ייתפסו הדמים וייעשו כפירות שביעית, והפירות עצמן לא נתחללו ונעשו כפירות שאר השנים, שנאמר בה "תהיה" (ויקרא כה,ז), בהווייתה תהי לעולם.  ולפי שנקראת "קודש" (ויקרא כה,יב), תופסת את דמיה.  נמצאת אומר האחרון נתפס בשביעית, והפרי עצמו הרי הוא כמו שהיה.

ו  [ז] כיצד:  לקח בפירות שביעית או בדמיהן בשר--נעשה הבשר כאותן הפירות, ואוכלו כפירות שביעית; וצריך לבער שניהם, בשעת ביעור שביעית.  לקח באותו בשר או בדמיו דגים, יצא הבשר ונתפסו הדגים; לקח בדגים או בדמיהן שמן, יצאו דגים ונתפס שמן; לקח בשמן או בדמיו דבש, יצא שמן ונתפס דבש.  וצריך לבער הפירות הראשונות עם הדבש האחרון, כדרך שמבערין פירות שביעית; ואין עושין משניהם מלוגמה ולא מפסידין אותן, כשאר פירות שביעית.

ז  [ח] אין שביעית מתחללת אלא דרך מקח.  במה דברים אמורים, בפרי ראשון; אבל בפרי שני מתחלל, בין דרך מקח בין דרך חילול.  [ט] וכשמחללין פרי הנלקח שנית, אין מחללין אותו על בהמה חיה ועוף חיים--שמא יניחם, ויגדל מהם עדרים עדרים; ואין צריך לומר שביעית עצמה.  אבל מחללין אותן הפירות על השחוטים.

ח  [י] דמי שביעית--אין פורעין מהן את החוב, ואין עושין בהן שושבינות, ואין משלמין מהן תגמולין, ואין פוסקין מהן צדקה לעניים בבית הכנסת; אבל משלחין מהן דברים של גמילות חסדים, וצריך להודיע.

ט  וכן אין לוקחין מהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה; ואם לקח, יאכל כנגדן כדרך שעושה במעשר שני.  ואין מביאין מהן קיני זבים וזבות ויולדות, חטאות ואשמות; ואם הביא, יאכל כנגדן.  ואין סכין כלים ועורות בשמן של שביעית; ואם סך, יאכל כנגדן.

י  [יא] אין נותנין מהן לא לבלן, ולא לספר, ולא לספן, ולא לשאר האומנין; אבל נותן הוא למי שדולה מים מן הבור להשקות אותו מים.  ומותר ליתן מפירות שביעית או מדמיהן לאומנין, מתנות חינם.

יא  [יב] האומר לפועל הא לך איסר זה, ולקט לי ירק היום--שכרו מותר; ואינו כדמי שביעית--אלא מוציאו בכל מה שירצה, ולא קנסו את הפועל להיות שכרו כדמי שביעית.  ואם אמר לו, לקט לי בו היום ירק--הרי זה כדמי שביעית; ואינו מוציאו אלא באכילה ושתייה, כפירות שביעית.

יב  [יג] החמרים העושים בפירות שביעית מלאכת שביעית האסורה, כגון שהביאו יותר מדיי--הרי שכרן כדמי שביעית; ודבר זה קנס להם.  ומפני מה קנסו בשכר החמרים, ולא קנסו בשכר הפועל--מפני ששכר הפועל מעט, לא קנסו בו משום כדי חייו.

יג  [יד] הלוקח מן הנחתום כיכר בפונדיון, ואמר לו בשעת לקיחה, כשאלקט ירקות שדה, אביא לך--הרי זה מותר; ואותו הכיכר, הרי הוא כפירות שביעית.  ואם לקח ממנו סתם--לא ישלם מדמי שביעית, שאין פורעין חוב מדמי שביעית.

יד  [טו] אוכלין פירות שביעית בטובה, ושלא בטובה.  כיצד בטובה--שייתן לו פירות שביעית, כמי שעשה עימו טובה שנתן לו, או שיכניסו לגינתו לאכול, כמי שעשה עימו טובה.  ומי שנתנו לו פירות שביעית במתנה, או שנפלו לו בירושה--הרי זה אוכלם, כדרך שאוכל פירות שאוסף אותן הוא בעצמו מן השדה.