משנה תורה לרמב"ם -> ספר זרעים -> הלכות שמיטה ויובל

פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג

הלכות שמיטה ויובל פרק ד

א  כל שתוציא הארץ בשנה שביעית--בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית, בין מן העיקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו, שניהם נקראו ספיח, בין מן העשבים והירקות שעלו מאליהן ואין להן זרע--הכול מותר לאוכלו מן התורה, שנאמר "והייתה שבת הארץ לכם, לאוכלה" (ויקרא כה,ו).

ב  אפילו שדה שניטייבה בשביעית, וצמחה--פירותיה מותרין באכילה; וזה שנאמר "את ספיח קצירך לא תקצור" (ויקרא כה,ה), שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה.  ואם קצר כדרך הקוצרין, לוקה.  כיצד--כגון שעקר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר, או שקצר לעבודת הארץ, כמו שביארנו.  אלא קוצר מעט מעט, וחובט ואוכל.

ג  [ב] ומדברי סופרים, שיהיו כל הספיחים אסורין באכילה.  ולמה גזרו עליהם:  מפני עוברי עבירה--שלא ילך ויזרע תבואה וקטנייות וזירעוני גינה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמחו יאכל מהם ויאמר ספיחים הן; לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחים בשביעית.

ד  [ג] הא למדת, שאין אוכלין מפירות שביעית אלא פירות האילנות, והעשבים שאין זורעין אותם רוב האדם, כגון הפיגם והירבוזין השוטים וכל כיוצא בהן; אבל הירקות שדרך רוב האדם לזרוע אותן בגינות, ומיני תבואה וקטנייות--כל הצומח מהן אסור מדבריהם; והמלקט אותן, מכין אותו מכת מרדות.

ה  [ד] ספיחים העולים בשדה בור, ובשדה ניר, ובשדה כרם, ובשדה זרע--מותרין באכילה.  ומפני מה לא גזרו עליהם, לפי שאין אדם זורע מקומות אלו:  שדה בור, אין אדם נפנה לשם; ושדה ניר, רוצה הוא בתיקונה; ושדה כרם, אינו אוסר כרמו; ושדה זרע, הספיחין מפסידין אותה.  וכן התבן של שביעית מותר בכל מקום, ולא גזרו עליו.

ו  [ה] ספיחין של שביעית שיצאו למוצאי שביעית, אסורין באכילה; ואין תולשין אותן ביד--אלא חורש כדרכו, ובהמה רועה כדרכה.  [ו] ועד מתיי אסורין ספיחי שביעית, במוצאי שביעית:  מראש השנה ועד חנוכה; ומחנוכה ואילך, ספיחין מותרין.  והזורע ספיחי שביעית אחר שביעית, הגידולין מותרין.

ז  בצלים שיצאו משביעית למוצאי שביעית--אם עשו כיוצא בהן, מותרין; ואם לאו, אסורין.  וכן שאר הפירות--אין לוקחים אותם במוצאי שביעית, אלא משיעשו כיוצא בהן מפירות מוצאי שביעית:  עשה הבכיר, הותר האפיל.  ומותר ליקח ירק במוצאי שביעית, מיד.  [ח] ומאימתיי מותר אדם ליקח לוף במוצאי שביעית, משירבה החדש.

ח  [ט] באחד בתשרי, ראש השנה לשמיטין וליובלות.  פירות שישית שנכנסו לשביעית--אם היו תבואה או קטנייות או פירות האילן, והגיעו לעונת המעשרות קודם ראש השנה--הרי אלו מותרין:  ואף על פי שאוסף אותם בשביעית, הרי הן כפירות שישית לכל דבר.  ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ראש השנה, הרי הן כפירות שביעית:  [י] התבואה והקטנייות אסורין באכילה, משום ספיחים; ופירות האילן, אוכלין אותן בקדושת שביעית.

ט  [יא] האורז, והדוחן, והפרגין, והשומשמין, ופול המצרי שזרעו לזרע--הולכין בהן אחר גמר הפרי:  אם נגמר פריים קודם ראש השנה, הרי אלו מותרין בשביעית כפירות שישית; ואם נגמרו אחר ראש השנה--אף על פי שהשרישו קודם ראש השנה--הרי אלו אסורין, משום ספיחים.

י  [יב] הירק, בשעת לקיטתו.  והאתרוג--אפילו היה כפול קודם ראש השנה, ונעשה ככד בשביעית--חייב במעשרות כפירות שישית; ואפילו היה ככד בשישית--הואיל ונלקט בשביעית--הרי הוא כפירות שביעית, ומתעשר כפירות שישית להחמיר.

יא  [יג] וכן פירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית--בתבואה וקטנייות ואילנות, הולכין אחר עונת המעשרות; והפרגין והשומשמין והאורז והדוחן ופול המצרי שזרעו לזרע, אחר גמר הפרי; והירק, אחר לקיטתו.

יב  [יד] פול המצרי שזרעו לזרע בשישית, ונגמר פרייו קודם ראש השנה של שביעית--בין ירק שלו בין זרע שלו, מותר בשביעית.  ואם זרעו לירק, ונכנסה עליו שביעית--בין ירקו בין זרעו, אסור כספיחי שביעית; וכן אם זרעו לזרע ולירק, הרי הוא אסור.

יג  [טו] עבר וזרעו בשביעית, ויצא לשמינית--אם זרעו לזרע--בין זרעו בין ירקו, אסור במוצאי שביעית כשאר הספיחים; ואם זרעו לירק--הואיל ונלקט בשמינית--בין ירקו בין זרעו, מותר.  זרעו לזרע ולירק--זרעו אסור משום ספיחים, וירקו מותר.

יד  [טז] בנות שוח--הואיל והן נגמרין לאחר שלוש שנים--אם באו לעונת המעשרות קודם ראש השנה של שמינית, הרי הן נאכלות בשנה שנייה מן השבוע בתורת שביעית.

טו  [יז] הבצלים הסריסים ופול המצרי, שמנע מהם מים שלושים יום קודם ראש השנה, ושל בעל, שמנע מהם שלוש עונות לפני ראש השנה--הרי אלו מפירות שישית; פחות מכאן, הרי הם כספיחי שביעית.

טז  [יח] הדלועין שקיימן לזרע--אם הקשו לפני ראש השנה ונפסלו מלאכול אדם--מותר לקיימן בשביעית, שהן מפירות שישית.  ואם לא הקשו, אסורין כספיחי שביעית.  וכן הירקות כולן שהקשו לפני ראש השנה, מותר לקיימן בשביעית; ואם היו רכים, אסור לקיימן משום ספיחים.  ואין מחייבין אותו לשרש את הלוף, אלא מניחו בארץ כמות שהוא; אם צמח למוצאי שביעית, מותר.  ואין מחייבין אותו לשרש את הקונדס, אלא גוזז בעלין; ואם צמח למוצאי שביעית, מותר.

יז  [יט] לוף של ערב שביעית, וכן בצלים הקיצונים ופואה שנגמרו לפני שביעית--מותר לעקור אותן בשביעית בקורדומות של מתכת, ואין בזה משום עבודת הארץ.

יח  [כ] הבצלים שירדו עליהם גשמים בשביעית, וצמחו--כל זמן שהעלין עליהן ירוקין, הרי אלו מותרין.  ואם השחירו, הרי אלו כנטועין בארץ; ואותן העלין, אסורין משום ספיחין.  ובין כך ובין כך, הבצלים עצמן בהיתרן עומדין.

יט  [כא] בצל שעקרו בשביעית, ונטעו בשמינית, ורבו גידוליו על עיקרו--העלו גידוליו את עיקרו, והותר הכול:  הואיל ושביעית איסורה על ידי קרקע, כך בטילתה על ידי קרקע.

כ  [כב] הפירות שיוציא האילן בשביעית--לא יאסוף אותן כדרך שאוסף בכל שנה, שנאמר "את עינבי נזיריך לא תבצור" (ויקרא כה,ה); ואם בצר לעבודת האילן, או שבצר כדרך הבוצרים--לוקה.

כא  [כג] וכיצד עושה:  תאנים של שביעית--אין קוצין אותן במוקצה, אבל מייבש אותן בחורבה; ולא ידרוך ענבים בגת, אבל דורך הוא בעריבה; ולא יעשה זיתים בתוך הבד, אבל כותש הוא ומכניס לבד קטן ביותר; וטוחן בבית הבד, ומכניס לבד קטנה.  וכן בשאר הדברים--כל שיכול לשנות, משנה.

כב  [כד] מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית, שנאמר "והשביעית תשמטנה ונטשתה" (שמות כג,יא).  וכל הנועל כרמו, או סג שדהו בשביעית--ביטל מצות עשה; וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו.  אלא יפקיר הכול, ויד הכול שווין בכל מקום--שנאמר "ואכלו אביוני עמך" (שם).  ויש לו להביא מעט לתוך ביתו, כדרך שמביאין מן ההפקר--חמש כדי שמן, חמש עשרה כדי יין; ואם הביא יתר מזה, מותר.

כג  [כה] אין שביעית נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד, שנאמר "כי תבואו אל הארץ, אשר אני נותן לכם" (ויקרא כה,ב)--בין בפני הבית, בין שלא בפני הבית.  [כו] כל שהחזיקו בו עולי בבל עד כזיב, אסור בעבודה; וכל הספיחין שצומחין בו, אסורין באכילה.  וכל שלא החזיקו בו אלא עולי מצריים בלבד, שהוא מכזיב ועד הנהר ועד אמנה--אף על פי שהוא אסור בעבודה בשביעית, הספיחין שצומחין בו מותרים באכילה.  ומהנהר ומאמנה והלאה, מותר בעבודה בשביעית.

כד  [כז] סוריה--אף על פי שאין שביעית נוהגת בה מן התורה, גזרו עליה שתהיה אסורה בעבודה בשביעית כארץ ישראל:  כדי שלא יניחו ארץ ישראל, וילכו וישתקעו שם.  אבל עמון ומואב, ומצריים ושנער--אף על פי שהם חייבין במעשרות מדבריהם, אין שביעית נוהגת בהן.

כה  [כח] עבר הירדן, שביעית נוהגת בה מדבריהם.  וספיחי עבר הירדן וספיחי סוריה, מותרין באכילה--לא יהיו ארצות אלו, חמורין מארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצריים.  [כט] גוי שקנה קרקע בארץ ישראל, וזרעה בשביעית--פירותיה מותרין:  שלא גזרו על הספיחין, אלא מפני עוברי עבירה; והגויים אינן מצווין על השביעית, כדי שנגזור עליהם.

כו  [ל] עיירות ארץ ישראל הסמוכות לספר--מושיבים עליהם שומר, כדי שלא יפוצו גויים ויבוזו פירות שביעית.



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך