משנה תורה לרמב"ם  ספר זרעים הלכות שמיטה ויובל
הלכות שמיטה ויובל פרק ב
א לא יוציא אדם זבלים מחצרו, וייתן בתוך שדהו בשביעית--מפני שנראה כמזבל, כדי שתהיה יפה לזריעה; ואם הוציא והעמיד ממנו אשפה, מותר. ולא יעשה אשפה בתוך שדהו, עד שיעבור הזמן שמזבלין בו לעבודת הארץ--והוא משיקשור המתיק.
ב ולא יעשה אשפה פחותה ממאה וחמישים סאה של זבל, כדי שתהיה ניכרת שהיא אשפה; ואם ירצה להוסיף, מוסיף. היה לו דבר מועט, מוסיף עליו והולך. ולא יעשה בכל בית סאה, יתר משלוש אשפתות. [ב] והרוצה לעשות כל שדהו שלוש שלוש אשפתות לתוך בית סאה, עושה; והרוצה לעשות זבלו אוצר, עושה.
ג היה מעמיד הזבל על הסלע, או שהעמיק בארץ שלושה טפחים והערים הזבל, או שבנה על הארץ גובה שלושה והעמיד עליו הזבל--אינו צריך שיעור. אפילו עשה כן כמה אשפתות לתוך בית סאה, בין גדולות בין קטנות--מותר: שהרי הדבר ניכר שאינן לעבודת הארץ, אלא לכניסת הזבל.
ד מותר לאדם להוציא זבל מן הסהר של צאן, ונותן לתוך שדהו כדרך כל מכניסי זבל. והעושה דיר בתוך שדהו בשביעית, לא יעשהו יתר על בית סאתיים; ויכניס הצאן לתוכו. וכשיזבלו את כל הדיר--מניח דופן אחד מדופני הדיר, ועושה דיר אחר בצידו: נמצא מזבל בתוך שדהו, בית ארבעת סאין.
ה הייתה כל שדהו בית ארבעת סאין--משייר ממנה מקצת, מפני מראית העין: כדי שיידעו הכול, שהצאן הטילו בה ונידיירה; ולא יאמרו, זיבל זה כל שדהו בשביעית.
ו לא יפתח אדם מחצב כתחילה לתוך שדהו בשביעית--שמא יאמרו לתקן שדהו נתכוון, שיסיר ממנה הסלע; ואם התחיל מקודם שביעית, ופיצל ממנו שבע ועשרים אבנים בריבוע שלוש על שלוש על רום שלוש, כל אבן מהן אמה על אמה ברום אמה או גדולות מזו--הרי זה מותר לנקר ממנו בשביעית, כל שירצה.
ז גדר של אבנים שיש בגובהו עשרה טפחים או יתר, ורצה ליטול כל אבניו--אם היו בו עשר אבנים או יתר, כל אחת מהן משאוי שניים או גדולות מזו--הרי זה נוטל, שהרואה יודע שלצורך האבנים הוא נוטל. היה פחות מעשרה, או שהיו בו פחות מעשר אבנים, או שהיו אבניו קטנות ממשאוי שניים שניים--נוטל עד שיניח טפח סמוך לארץ.
ח במה דברים אמורים, בשנתכוון לתקן שדהו, והתחיל ליטול בשביעית; אבל אם לא נתכוון לתקן שדהו, או שהתחיל מקודם שביעית--נוטל בשביעית כל מה שירצה מכל מקום, וגורד עד לארץ. וכן אם היה נוטל משדה חברו--אף על פי שהוא קבלן, גורד עד לארץ.
ט אבנים שראויין שתזעזע אותן המחרשה, או שהיו מכוסות ונתגלו--אם יש בהן שתיים של משאוי שניים שניים, הרי זה מותר ליטול אותן; היו קטנות מזה, לא יינטלו.
י המסקל שדהו בשביעית, מפני שהוא צריך לאבנים--נוטל את העליונות, ומניח את הנוגעות בארץ; וכן אם היה לו בשדהו גרגש של צרורות, או גל של אבנים--נוטל את העליונות, ומניח את הנוגעות בארץ: ואם יש תחתיהן סלע, או קש--ייטול את כולן.
יא לא ימלא אדם גיא עפר, או יתקנו בעפר--מפני שהוא מתקן את הארץ. אבל עושה הוא חיץ על פי הגיא; וכל אבן שיכול לפשוט את ידו וליטלה, והוא עומד על שפת הגיא--הרי זו תינטל.
יב אבני כתף, והם הניטלות שתיים שלוש על הכתף--מותר להביאן מכל מקום, בין משדה חברו בין משדהו; וכן הקבלן מביא מכל מקום, ואפילו אבנים קטנות, בין משדה שקיבלה, בין משדה שלא קיבלה.
יג פרצה שהיא סוגה בעפר--אם אינה מכשלת את הרבים, אסור לבנותה; ואם הייתה מכשלת את הרבים, או שלא הייתה סוגה בעפר אלא פתוחה לרשות הרבים--הרי זה מותר לבנותה.
יד אסור לו לבנות גדר בשביעית, בין שדהו לשדה חברו; אבל בונה גדר, בינו לבין רשות הרבים. ומותר להעמיק עד הסלע; ומוציא את העפר, וצוברו בתוך שדהו כדרך כל מעמידי זבל. וכן אם חפר בור ושיח ומערה בשביעית, צובר העפר בתוך שדהו כדרך כל החופרים.
|
