משנה תורה לרמב"ם  ספר זרעים הלכות מעשר שני ונטע רבעי
הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק י
א כל שהוא חייב בעורלה, יש לו רבעי, וכל שפטור מן העורלה, אינו חייב ברבעי--שנאמר "שלוש שנים, יהיה לכם ערלים--לא ייאכל. ובשנה, הרביעית, יהיה, כל פרייו--קודש הילולים, לה'" (ויקרא יט,כג-כד).
ב הנוטע אילן מאכל, ודעתו עליו שיהיה סייג לגינה, או שנטעו לקורות האילן, לא לפירותיו--הרי זה פטור מן העורלה; נטעו לסייג, וחזר וחישב עליו למאכל, או שנטעו למאכל, וחזר וחישב עליו לסייג--כיון שעירב בו מחשבת חיוב, חייב. נטעו שלוש שנים לסייג, ומכאן ואילך למאכל--אין לו רבעי: שכל שאין לו עורלה, אין לו רבעי.
ג נטע אילן וחישב שיהיה הצד הפנימי שלו למאכל והחיצון לסייג, או שיהיה הצד התחתון למאכל והעליון לסייג--זה שחישב עליו למאכל, חייב בעורלה; וזה שחישב עליו לסייג או לעצים, פטור: שהדבר תלוי בדעתו של נוטע. והצלף חייב בעורלה, האבייונות בלבד; אבל הקפריסין, מותרות.
ד הנוטע לרבים בתוך שדהו, חייב בעורלה--שנאמר "ונטעתם" (ויקרא יט,כג), אפילו לרבים. במה דברים אמורים, בארץ ישראל; אבל בחוצה לארץ, פטור.
ה הנוטע ברשות הרבים, והנוטע בספינה, והעולה מאליו ברשות היחיד, והנוכרי שנטע בין לישראל בין לעצמו, והגזלן שנטע--חייבין בעורלה וברבעי.
ו העולה מאליו במקום פכשין, פטור; אפילו הנוטע במקום שאינו יישוב, פטור: והוא שלא יהיה עושה, כדי טיפול שמיטפל בפירותיו עד שמביאן ליישוב. אבל אם היה עושה כדי טיפולו, חייב בעורלה.
ז הנוטע למצוה--כגון שנטע אתרוג ללולב, או זית למנורה--חייב בעורלה. הקדיש ואחר כך נטע, פטור מן העורלה; נטע ואחר כך הקדיש, חייב בעורלה.
ח הנוטע בעציץ שאינו נקוב, חייב בעורלה--אף על פי שאינו כארץ לזרעים, הרי הוא כארץ לאילנות. [ט] ואילן שנטעו בתוך הבית, חייב בעורלה.
ט זה שנטעו גויים עד שלא באו אבותינו לארץ, פטור; אבל משבאו לארץ, אף מה שנטעו גויים חייב--שנאמר "כי תבואו אל הארץ, ונטעתם" (ויקרא יט,כג), משעת ביאה. [י] וגוי שהרכיב אילן מאכל על גבי אילן סרק, חייב בעורלה. ויש לנוכרי נטע רבעי--שאם בא לנהוג במצוה זו, הרי הוא קודש כנטע רבעי של ישראל.
י [יא] אחד הנוטע גרעינה, או ייחור מן האילן, או שעקר את כל האילן ממקום ונטעו במקום אחר--הרי זה חייב בעורלה, ומונה משעת נטיעתו.
יא זיעזע את האילן ולא עקרו, ואחר כך מילא סביבותיו בעפר--אם יכול לחיות אילו לא מילא סביבותיו, הרי זה פטור; ואם לאו--הרי זה כמי שעקר ונטע, וחייב.
יב וכן אילן שנעקר, ונשאר ממנו בארץ שורש אחד, אפילו כמחט שמלפפין עליה הרוקמין את השני, והחזירו למקומו ונטעו--פטור, מפני שיכול לחיות.
יג נעקר כולו, ונעקרה הסלע ששורשיו בה עימו, וחזר ונטעו כמה שהוא, בכל האדמה שסביבות שורשיו--אם יהיה יכול לחיות מאותה אדמה אילו לא נטעו, הרי הוא כמי שלא נעקר; ואם לאו, חייב. [יג] אילן שקצצו מעם הארץ, והחליף--חייב בעורלה, ומונין לו משעת קציצה.
יד אחד הנוטע, ואחד המבריך, ואחד המרכיב--חייב. במה דברים אמורים, בשחתך בד אחד מן האילן והבריכו בארץ, או הרכיבו באילן אחר; אבל אם מתח בד אחד מן האילן הזקן והבריכו בארץ, או הרכיבו באילן אחר ועיקר הבד מעורה באילן הזקן--הרי זה פטור.
טו גדל זה הילד שהבריך ועשה פירות, ואחר כך נפסק עיקרו שהיה מעורה באילן הזקן--מונה משעה שנפסק. ואותן הפירות מותרין, מפני שגדלו בהיתר; ואם הניחן אחר שנפסק העיקר, עד שהוסיפו במאתיים--הרי אלו אסורין.
טז ילדה שסיבכה בזקנה, והיו פירות בילדה--אפילו הוסיפו מאתיים--הרי אלו הפירות של ילדה אסורין, שאין גידולי היתר מעלין את העיקר האסור.
יז אילן שהבריך ממנו בד בארץ, ואחר כך נעקר האילן כולו, והרי הוא חויה מן הבד שהוברך בארץ--נעשה אותו אילן כאילו עתה נוטע, וחייב בעורלה; ומונה לאילן ולמה שצמח מן ההברכה, משעה שנעקר.
יח הרי שהבריך בד בארץ, וצמח, והבריך בד אחר ממה שצמח בארץ, וצמח, וחזר והבריך מן השלישי, אפילו הן מאה מעורין זה בזה--הואיל ולא נפסקו מן העיקר הראשון, הכול מותר; ואם נפסק עיקר הראשון, מונה לכול משעה שנפסק. [יט] ואילן היוצא מן הגזע, פטור מן העורלה; מן השורשים, חייב בעורלה.
יט ילדה פחות מטפח, חייבת בעורלה כל שנותיה--מפני שהיא נראית כנטיעה בת שנתה. במה דברים אמורים, בנטיעה אחת, או שתיים כנגד שתיים ואחת יוצאה זנב; אבל אם היה הכרם כולו פחות מטפח--הרי זה יש לו קול, ומונין לו כדרך שמונין לשאר האילנות.
כ נוטעין ייחור של עורלה; ואין נוטעין אגוז של עורלה--מפני שהוא פרי, ופירות עורלה אסורין בהניה כמו שביארנו בהלכות איסורי מאכלות. ואם עבר ונטע אגוז של עורלה, הרי הצומח מותר כשאר האילנות.
כא וכן אין מרכיבין כפנייות של עורלה בדקלים, מפני שהכפנייות כפרי. עבר והרכיב, מותר: שכל דבר שיש לו שני גורמין, אחד אסור ואחד מותר--הרי זה הנגרם משניהם מותר. לפיכך הצומח מפירות עורלה מותר--שהרי גרם לו לצמוח הפרי האסור, והארץ המותרת.
|
