משנה תורה לרמב"ם ספר זרעים הלכות מעשרות

הלכות מעשר פרק יא

א  אסור למכור את הדמאי לעם הארץ, או לשלח לו דמאי--מפני שהוא מסייע לזה לאכול דבר האסור; אבל מוכרין ומשלחין אותו לתלמיד חכמים--שאין תלמיד חכמים אוכל עד שיעשר, או עד שיודיעו אדם נאמן שזה מעושר.

ב  כל המשפיעין במידה גסה, כגון הסיטונות ומוכרי תבואה--מותרין למכור את הדמאי ולשלחו:  מפני שהן מוסיפין על המידה, התקינו חכמים שיהיה הלוקח או זה שנשתלחו לו הוא המפריש מעשר דמאי.  אבל המודדין במידה דקה--הואיל והמוכר משתכר, הוא מפריש; ולא ימכור ולא ישלח, אלא מתוקן.

ג  וכמה היא מידה גסה:  ביבש, חצי סאה; ובלח, מידה שהיא מחזקת שווה דינר מאותו דבר הלח.  [ד] סלי זיתים וענבים, וקופות של ירק--אף על פי שהוא מוכרן אכסרה, אסור למוכרן דמאי.

ד  [ה] אמר אחד מהן, בוא ונתקן הפירות האלו, בין שהיה מוכר בדקה, או בגסה--המוכר מפריש תרומת מעשר, והלוקח מפריש מעשר שני; ודבר זה, תנאי בית דין הוא.

ה  [ו] חבר ועם הארץ, שירשו את אביהן עם הארץ--יכול הוא לומר לו, טול אתה חיטים שבמקום פלוני ואני חיטים שבמקום פלוני, אתה יין שבמקום פלוני ואני יין שבמקום פלוני; אבל לא יאמר לו, טול אתה חיטים ואני שעורים, טול אתה את הלח ואני אטול את היבש--מפני שזה מוכר דמאי.

ו  [ז] מי שהיה נושא ירק, וכבד עליו משאו, ורצה להשליך ממנו על הדרך, כדי להקל ממשאו--לא ישליך עד שיעשר, כדי שלא יהיה תקלה לעמי הארץ שאוכלין אותו כדמאי.

ז  [ח] הלוקח ירק מן השוק, ומשך--אף על פי שלא שקל ולא מדד ולא נתן דמים, ונמלך להחזיר לבעל החנות--לא יחזיר, עד שיעשר.

ח  [ט] המוצא פירות בדרך--אם רוב מכניסין לבתיהן--פטור מלעשר, שעדיין לא נקבעו למעשר.  ואם רוב מכניסין למכור בשוק, הרי אלו דמאי; ומחצה למחצה, דמאי.

ט  [י] נטלן לאוכלן, ונמלך להצניען--לא ישהה אותן אצלו עד שיעשר, כדי שלא יהיה תקלה לאחרים.  ואם מתחילה נטלן שלא יאבדו, הרי זה מותר לשהותן אצלו:  עד שירצה לאוכלן או לשלחן או למוכרן, יעשר אותן דמאי.

י  [יא] קנובת ירק הנמצאת בגינה, הרי זו פטורה מן הדמאי; ושל בעל הבית הנמצאת בבית, חייבת.  שעל גבי האשפה בכל מקום, מותרת.

יא  [יב] הנותן לפונדקית לבשל לו ולאפות--מעשר את שהוא נותן לה, כדי שלא יהא תקלה לאחרים; ומעשר את שהוא נוטל ממנה, מפני שהיא חשודה להחליף של זה בזה.  אבל הנותן לחמותו בין שנשא בתה בין שאירסה, או לשכונתו, פת לאפות, ותבשיל לבשל--אינו חושש לא משום מעשר, ולא משום שביעית:  מפני שאינה חשודה להחליף.

יב  במה דברים אמורים, בזמן שנתן לה שאור לעיסה ותבלין לקדירה.  אבל אם לא נתן--חושש משום מעשרות, ולפיכך מעשר מה שייטול ממנה; וחושש משום שביעית, ולפיכך אם הייתה שנת שמיטה--הפת אסורה, שמא השאור מספיחי שביעית הוא.

יג  המוליך חיטים לטחון עם עם הארץ--הרי הן כחזקתן, שאינו חשוד להחליף; הוליכן לטחון עם הנוכרי--הרי הם דמאי, שמא החליפן בחיטיו של עם הארץ.  וכן המפקיד אצל עם הארץ--הרי הן כחזקתן, שאינו חשוד להחליף הפיקדון.  [יד] עם הארץ שהיה משתמש בחנותו של חבר--אף על פי שהחבר יוצא ונכנס--הרי זה מותר, ואינו חושש שמא החליף.

יד  [טו] המפקיד פירותיו אצל הנוכרי--הרי הן כפירותיו של נוכרי, שחזקתו להחליף הפיקדון.  והיאך דינם:  אם היו פירות שעדיין לא נגמרה מלאכתן, ונגמרו ביד ישראל אחר שלקח הפיקדון--מפריש מעשרות כמו שביארנו.  ואם היו שהפקיד טבלים, ונגמרה מלאכתן--חייב להפריש, שמא לא החליף הגוי; ולפיכך ייראה לי, שהמעשרות שיפריש ספק.  אבל אם הפקיד חולין מתוקנין, אינו צריך להפריש כלום:  שאפילו החליף הגוי, פטורין כמו שביארנו בהלכות תרומות--"דגנך" (דברים יח,ד), ולא דגן גוי.