משנה תורה לרמב"ם -> ספר זרעים -> הלכות מתנות עניים

פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י

הלכות מתנות עניים פרק ט

א  כל עיר שיש בה ישראל--חייבין להעמיד גבאי צדקה, אנשים ידועים ונאמנים שיהיו מחזרין על העם מערב שבת לערב שבת, ולוקחין מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי ליתן, ודבר הקצוב עליו; והן מחלקין המעות מערב שבת לערב שבת, ונותנין לכל עני ועני מזונות המספיקין לשבעת ימים.  וזו היא הנקראת קופה של צדקה.

ב  וכן מעמידין גבאין שלוקחין בכל יום ויום מכל חצר פת ומיני מאכל ופירות, או מעות ממי שהוא מתנדב לפי שעה; ומחלקין את הגבוי לערב בין העניים, ונותנין לכל עני ממנו פרנסת יומו.  וזה הוא הנקרא תמחוי.

ג  מעולם לא ראינו ולא שמענו, בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה; אבל התמחוי, יש מקומות שנהגו בו ויש מקומות שלא נהגו בו.  והמנהג הפשוט היום, שיהיו גבאי הקופה מחזרין בכל יום ומחלקין מערב שבת לערב שבת.

ד  בתענייות, מחלקים מזונות לעניים; וכל תענית שאכלו העם ולנו, ולא חילקו צדקה לעניים--הרי אלו כשופכי דמים, ועליהם נאמר בקבלה "צדק ילין בה--ועתה מרצחים" (ישעיהו א,כא).  במה דברים אמורים, בשלא חילקו הפת והפירות שאוכלים בה הפת כגון תמרים או ענבים; אבל אם איחרו המעות או החיטים, אינן כשופכי דמים.

ה  הקופה אינה נגבית אלא בשניים, שאין עושים שררה על הציבור בממון בפחות משניים; ומותר להאמין אחד על המעות של קופה.  ואינה נתחלקת אלא בשלושה, מפני שהוא כדיני ממונות שנותן לכל אחד די מחסורו לשבת.  והתמחוי נגבה בשלושה, שאינו דבר קצוב; ומתחלק בשלושה.  [ו] התמחוי נגבה בכל יום, והקופה מערב שבת לערב שבת; והתמחוי לעניי עולם, והקופה לעניי אותה העיר בלבד.

ו  [ז] רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי, ותמחוי קופה, ולשנותן לכל מה שירצו מצורכי ציבור, ואף על פי שלא התנו כן בשעה שגבו; ואם היה במדינה חכם גדול שהכול גובין על דעתו, והוא יחלק לעניים כפי מה שיראה--הרי זה רשאי לשנותן לכל מה שייראה לו מצורכי ציבור.

ז  [ח] גבאי צדקה, אינן רשאין לפרוש זה מזה בשוק, אלא כדי שיהיה זה פורש לשער וזה פורש לחנות, וגובין.  [ט] מצא הגבאי מעות בשוק--לא ייתנם לתוך כיסו, אלא נותנן לתוך ארנקי של צדקה; ולכשיגיע לביתו, ייטלם.  [י] היה הגבאי נושה בחברו מנה, ופרעו בשוק--לא ייתנם לתוך כיסו, אלא ייתנם לתוך ארנקי של צדקה; ולכשיגיע לביתו, ייטלם.  ולא ימנה מעות הקופה שניים שניים אלא אחד אחד, מפני החשד--שנאמר "והייתם נקיים מה', ומישראל" (במדבר לב,כב).

ח  [יא] גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק--מצרפין המעות דינרין לאחרים, ואין מצרפין לעצמן; גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק--מוכרים לאחרים, ואין מוכרים לעצמם.  ואין מחשבים בצדקה עם גבאי צדקה, ולא בהקדש עם הגזברין--שנאמר "אך לא ייחשב איתם, הכסף הניתן על ידם:  כי באמונה, הם עושים" (מלכים ב כב,ז).

ט  [יב] מי שישב במדינה שלושים יום, כופין אותו ליתן צדקה לקופה עם בני המדינה; ישב שם שלושה חודשים, כופין אותו ליתן התמחוי; ישב שם שישה חודשים, כופין אותו ליתן צדקה בכסות שמכסים בה עניי העיר; ישב שם תשעה חודשים, כופין אותו ליתן צדקה לקבורה שקוברין בה את העניים ועושין להם כל צורכי קבורה.

י  [יג] מי שיש לו מזון שתי סעודות, אסור לו ליטול מן התמחוי; היו לו מזון ארבע עשרה סעודות, לא ייטול מן הקופה.  היו לו מאתיים זוז, אף על פי שאינו נושא ונותן בהם, או שהיו לו חמישים זוז, והוא נושא ונותן בהם--הרי זה לא ייטול לקט שכחה ופיאה ומעשר עני; היו לו מאתיים חסר דינר--אפילו אלף נותנין לו כאחד, הרי זה מותר ליקח.  היו בידו מעות, והרי הן עליו חוב, או שהיו ממושכנים לכתובת אשתו--הרי זה מותר ליקח.

יא  [יד] עני שצרך ויש לו חצר וכלי בית, אפילו היו כלי כסף וכלי זהב--אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו, אלא מותר ליקח; ומצוה ליתן לו.  במה דברים אמורים, בכלי אכילה ושתייה ומצעות ומלבוש וכיוצא בהן; אבל אם היו כלי כסף או כלי זהב כגון מגרדה או עלי וכיוצא בהן, מוכרן ולוקח פחות מהן.  במה דברים אמורים, קודם שיגיע לגבות מן העם; אבל אחר שגבה הצדקה--מחייבים אותו למכור כליו וליקח אחרים פחותין מהם, ואחר כך ייטול.

יב  [טו] בעל הבית שהיה מהלך מעיר לעיר, ותמו לו המעות בדרך, ואין לו מה יאכל עתה--הרי זה מותר ליקח לקט שכחה ופיאה ומעשר עני, וליהנות מן הצדקה; ולכשיגיע לביתו, אינו חייב לשלם--שהרי עני היה באותה שעה:  הא למה זה דומה--לעני שהעשיר, שאינו חייב לשלם.

יג  [טז] מי שהיו לו בתים ושדות וכרמים, ואם מכרן עתה בימי הגשמים מוכר בזול, ואם הניחן עד ימות החמה מוכרן בשווייהן--אין מחייבין אותו למכור, אלא מאכילין אותו מעשר עני עד חצי דמיהן; ולא ידחוק עצמו, וימכור שלא בזמן מכירה.

יד  [יז] היו שאר האדם מוכרין ביוקר, והוא אינו מוצא מי שייקח ממנו אלא בזול מפני שהוא דחוק וטרוד--אין מחייבין אותו למכור; אלא אוכל מעשר עני והולך עד שימכור בשווה, ויידעו הכול שאינו דחוק למכור.

טו  [יח] עני שגבו לו כדי להשלים מחסורו, והותירו על מה שהוא צריך--הרי המותר שלו; ומותר עניים, לעניים.  מותר שבויים, לשבויים; ומותר שבוי, לאותו שבוי.  מותר מתים, למתים; מותר המת, ליורשיו.

טז  [יט] עני שנתן פרוסה לתמחוי, או פרוטה לקופה--מקבלים ממנו; ואם לא נתן, אין מחייבין אותו ליתן.  נתנו לו בגדים חדשים, והחזיר להן את השחקין--מקבלין ממנו; ואם לא נתן, אין מחייבין אותו ליתן.



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | הפעלות ממוחשבות
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © (ראה תנאי שימוש | מדיניות פרטיות | הצהרת נגישות)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך