משנה תורה לרמב"ם ספר זרעים הלכות מתנות עניים

הלכות מתנות עניים פרק ח

א  הצדקה, הרי היא בכלל הנדרים.  לפיכך האומר הרי עליי סלע לצדקה, או הרי הסלע הזו צדקה--חייב ליתנה לעניים מיד; ואם איחר, חייב ב"לא תאחר לשלמו" (דברים כג,כב)--שהרי בידו ליתן מיד, והעניים מצויין הן.

ב  אם אין שם עניים, מפריש ומניח עד שימצא עניים.  ואם התנה שלא ייתן עד שימצא עני, אינו צריך להפריש; וכן אם התנה בשעה שנדר בצדקה או התנדב אותה, שיהיו גבאין רשאין לשנותה ולצרף אותה בזהב--הרי אלו מותרין.

ג  [ב] המתפיס בצדקה, חייב כשאר הנדרים.  כיצד:  אמר הרי סלע זו כזו, הרי זו צדקה.  הפריש סלע ואמר, הרי זו צדקה, ולקח סלע שנייה ואמר, וזו--הרי השנייה צדקה, ואף על פי שלא פירש.  [ג] הנודר צדקה ולא ידע כמה נדר, ייתן עד שיאמר לא לכך נתכוונתי.

ד  אחד האומר סלע זו לצדקה, או האומר הרי עליי סלע לצדקה, והפריש הסלע--אם רצה לשנותה באחרת, מותר; ואם משהגיעה ליד הגבאי, אסור לשנותה.  ואם רצו הגבאים לצרף המעות ולעשותן דינרין, אינן רשאין:  אלא אם אין שם עניים לחלק--מצרפין לאחרים, אבל לא לעצמן.

ה  היה לעניים הניה בעיכוב המעות ביד הגבאי כדי לעשות אחרים ליתן, הרי אותו הגבאי מותר ללוות אותם המעות של עניים ופורע--שהצדקה, אינה כהקדש שאסור ליהנות בו.

ו  מי שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת, אסור לשנותה; ואם לדבר מצוה, מותר לשנותה, אף על פי שלא נשתקע שם בעליה מעליה, אלא אומרים זו המנורה או נר של פלוני.  ואם נשתקע שם הבעלים מעליה, מותר לשנותה אפילו לדבר הרשות.

ז  במה דברים אמורים, בשהיה המתנדב ישראל; אבל אם היה גוי--אסור לשנותה אפילו לדבר מצוה, עד שישתקע שם בעליה מעליה:  שמא יאמר הגוי, הקדשתי דבר לבית הכנסת של יהודיים, ומכרו אותו לעצמן.

ח  גוי שהתנדב לבדק הבית, אין מקבלין ממנו תחילה.  ואם לקחו ממנו, אין מחזירין לו; ואם היה דבר מסויים כגון קורה או אבן, מחזירין לו--כדי שלא יהיה להן דבר מסויים במקדש, שנאמר "לא לכם ולנו, לבנות בית לאלוהינו" (עזרא ד,ג).  אבל לבית הכנסת, מקבלין מהן לכתחילה:  והוא שיאמר, בדעת ישראל הפרשתי; ואם לא אמר--טעון גניזה, שמא בליבו לשמיים.  ואין מקבלים מהם לחומת ירושלים, ולא לאמת המים שבה--שנאמר "ולכם, אין חלק וצדקה וזיכרון--בירושלים" (נחמיה ב,כ).

ט  אסור לישראל ליטול צדקה מן הגויים, בפרהסיה; ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל, ואינו יכול ליטלה מן הגויים בצנעה--הרי זה מותר.  ומלך או שר מן הגויים ששלח ממון לישראל לצדקה, אין מחזירין אותו לו--משום שלום מלכות; אלא נוטלין ממנו, ויינתן לעניי גויים בסתר, כדי שלא ישמע המלך.

י  פדיון שבויים, קודם לפרנסת עניים ולכסותן; ואין לך מצוה רבה כמו פדיון שבויים:  שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים, ובכלל הערומים; ועומד בסכנת נפשות.  והמעלים עיניו מפדיונו--הרי זה עובר על "לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידך" (דברים טו,ז), ועל "לא תעמוד על דם ריעך" (ויקרא יט,טז), ועל "לא ירדנו בפרך, לעיניך" (ויקרא כה,נג); וביטל מצות "פתוח תפתח את ידך" (דברים טו,ח; דברים טו,יא), ומצות "וחי אחיך, עימך" (ויקרא כה,לו), "ואהבת לריעך כמוך" (ויקרא יט,יח), ו"הצל, לקוחים למוות" (משלי כד,יא), והרבה דברים כאלו.  ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים.

יא  אנשי העיר שגבו מעות לבניין בית הכנסת, ובא להן דבר מצוה--מוציאין בו את המעות.  קנו אבנים וקורות--לא ימכרו אותן לדבר מצוה, אלא לפדיון שבויים; אף על פי שהביא את הלבינים, וגדרו את האבנים, ופצלו את הקורות, והתקינו הכול לבניין--מוכרין הכול לפדיון שבויים בלבד.  אבל אם בנו וגמרו--לא ימכרו את בית הכנסת, אלא יגבו לפדיונן מן הציבור.

יב  אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן, מפני תיקון העולם--שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם; ואין מבריחין את השבויים, מפני תיקון העולם--שלא יהיו האויבים מכבידין עליהן את העול, ומרבים בשמירתן.

יג  מי שמכר עצמו ובניו לגויים, או שלווה מהן ושבו אותו או אסרו אותו בהלוואתן--פעם ראשונה ושנייה, מצוה לפדותו; שלישית, אין פודין אותו, אבל פודין את הבנים, לאחר מיתת אביהן.  ואם ביקשו להורגו, פודין אותו מידם אפילו אחר כמה פעמים.

יד  עבד שנשבה--הואיל וטבל לשם עבדות וקיבל עליו מצוות, פודין אותו כישראל שנשבה; ושבוי שנשתמד אפילו למצוה אחת, כגון שהיה אוכל נבילה להכעיס וכיוצא בזה--אסור לפדותו.

טו  האישה קודמת לאיש, להאכיל ולכסות ולהוציא מבית השבי--מפני שהאיש דרכו לחזר ואין האישה דרכה לחזר, ובושתה מרובה; ואם היו שניהם בשביה, ונתבעו שניהן לדבר ערווה--האיש קודם לפדות, לפי שאין דרכו לכך.

טז  יתום ויתומה שבאו להשיא אותן--משיאין את האישה קודם לאיש, שבושתה של אישה מרובה; ולא יפחתו לה ממשקל שישה דינרים ורביע דינר של כסף טהור; ואם יש בכיס של צדקה, נותנין לה לפי כבודה.

יז  היו לפנינו עניים הרבה, או שבויים הרבה, ואין בכיס כדי לפרנס או כדי לכסות או כדי לפדות את כולן--מקדימין את הכוהן ללוי, ולוי קודם לישראל, וישראל לחלל, וחלל לשתוקי, ושתוקי לאסופי, ואסופי לממזר, וממזר לנתין; ונתין קודם לגר, שהנתין גדל עימנו בקדושה, וגר קודם לעבד משוחרר, לפי שהיה בכלל ארור.

יח  במה דברים אמורים, בשהיו שווין בחכמה; אבל אם היה כוהן גדול עם הארץ וממזר תלמיד חכמים, תלמיד חכמים קודם.  וכל הגדול בחכמה, קודם את חברו; ואם היה אחד מהן רבו או אביו--אף על פי שיש שם גדול מהן בחכמה, רבו או אביו שהוא תלמיד חכמים קודם לזה שהוא גדול מהם בחכמה.