משנה תורה לרמב"ם ספר זרעים הלכות מתנות עניים

הלכות מתנות עניים פרק ו

א  מתנה אחרת שישית יש לעניים בזרע הארץ; והוא המעשר שנותנין לעניים, והוא הנקרא מעשר עני.  [ב] וזה הוא סדר הפרשת תרומות ומעשרות:

ב  אחר שקוצר זרע הארץ, או אוסף פרי העץ, ותיגמר מלאכתו--מפריש ממנו אחד מן החמישים, וזה הוא הנקרא תרומה גדולה, ונותנה לכוהן; ועל זה נאמר בתורה "ראשית דגנך תירושך ויצהרך . . ." (דברים יח,ד).

ג  ואחר כך מפריש מן השאר אחד מן העשרה, וזה הוא הנקרא מעשר ראשון, ונותנו ללוי; ועל זה נאמר בתורה "כי את מעשר בני ישראל" (במדבר יח,כד), ונאמר "ולבני לוי, הנה נתתי כל מעשר בישראל" (במדבר יח,כא).

ד  [ג] ואחר כך מפריש מן השאר אחד מעשרה, והוא הנקרא מעשר שני, והוא לבעליו, אוכלין אותו בירושלים; ועליו נאמר "ואם גאול יגאל איש, ממעשרו" (ויקרא כז,לא), ועליו נאמר "עשר תעשר . . . ואכלת לפני ה' אלוהיך, במקום אשר יבחר לשכן שמו שם, מעשר דגנך . . ." (דברים יד,כב-כג).

ה  [ד] על הסדר הזה מפרישין בשנה ראשונה מן השבוע, ובשנייה וברביעית ובחמישית; אבל בשלישית ובשישית מן השבוע--אחר שמפרישים מעשר ראשון, מפריש מן השאר מעשר אחר ונותנו לעניים, והוא הנקרא מעשר עני, ואין בשתי שנים אלו מעשר שני אלא מעשר עני; ועליו נאמר בתורה "מקצה שלוש שנים, תוציא את כל מעשר תבואתך, בשנה, ההיא; והנחת, בשעריך.  ובא הלוי . . ." (דברים יד,כח-כט), ועליו נאמר "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך, בשנה השלישית--שנת המעשר . . ." (דברים כו,יב).

ו  [ה] שנת השמיטה כולה הפקר; ואין בה לא תרומה, ולא מעשרות כלל, לא ראשון ולא שני, ולא מעשר עני.  ובחוצה לארץ שאין בה שמיטת קרקע--מפרישין בארץ מצריים ובעמון ומואב, מעשר ראשון ומעשר עני:  מפני שארצות אלו קרובות לארץ ישראל, כדי שיהיו ישראל נסמכין עליה בשביעית.  והלכה למשה מסיניי, שיהיו מפרישים בארץ עמון ומואב מעשר עני בשביעית.  אבל בשנער, מפרישין בשביעית מעשר שני, כסדר רוב השנים.

ז  [ו] מעשר ראשון שלוקח הלוי, מפריש ממנו אחד מעשרה, ונותנו לכוהן, והוא הנקרא תרומת מעשר; ועליו נאמר בתורה "ואל הלויים תדבר" (במדבר יח,כו).

ח  [ז] בעל השדה שעברו עליו עניים, והיה לו שם מעשר עני--נותן לכל עני שיעבור עליו מן המעשר כדי שובעו:  שנאמר "ואכלו בשעריך, ושבעו" (דברים כו,יב), [ח] כדי שובעו.  וכמה:  אם מן החיטים נתן, לא יפחות מחצי קב; ואם מן השעורים נתן, לא יפחות מקב; ואם מן הכוסמין, לא יפחות מקב וחצי; ואם מן הגרוגרות, לא יפחות מקב; ואם מן הדבילה, לא יפחות ממשקל חמש ועשרים סלע; ואם מן היין, לא יפחות מחצי לוג; ואם מן השמן נתן, לא יפחות מרביעית; מן האורז, רובע הקב.

ט  נתן לו ירק, נותן משקל ליטרה, והוא משקל חמישה ושלושים דינר; מן החרובין, שלושת קבין; מן האגוזים, עשרה; מן האפרסקין, חמישה; מן הרימונים, שתיים; ואתרוג, אחד.  ואם נתן לו משאר הפירות, לא יפחות מכדי שימכרם וייקח בדמיהן מזון שתי סעודות.

י  [ט] היה לו דבר מועט, והעניים מרובין ואין בו כדי ליתן לכל אחד ואחד כשיעור--נותן לפניהם, והן מחלקין ביניהם.  [י] ומעשר עני המתחלק בגורן--אין בו טובת הניה לבעלים, אלא העניים באים ונוטלין על כורחו; ואפילו עני שבישראל, מוציאין אותו מידו.  אבל המתחלק בבית--יש בו טובת הניה לבעלים, ונותנו לכל עני שירצה.

יא  היה לו מעשר בגורן, ורצה ליתנו לעני קרובו או מיודעו--יש לו להפריש מחצה ליתנו לו; והחצי, מחלקו לכל עני שיעבור כשיעור שאמרנו.

יב  במה דברים אמורים שאינו נותן לעני אלא כדי שובעו, בשדה; אבל אם היה המעשר בבית, מחלקו לכל העניים אפילו כזית כזית:  שאינו מצווה ליתן כדי שובעו אלא בשדה--שהרי אינו מוצא שם ליקח, שנאמר "ואכלו בשעריך, ושבעו" (דברים כו,יב).  [יג] באו איש ואישה לבית--נותנין לאישה תחילה, ופוטרין אותה; ואחר כך, נותנין לאיש.

יג  אב ובנו, איש וקרובו, שני אחין, שני שותפין, שהיה אחד מהן עני--נותן לו האחר מעשר עני שלו.  [יד] שני עניים שקיבלו שדה באריסות--זה מפריש מעשר עני מחלקו ונותנו לחברו, וכן חברו מפריש מחלקו ונותן לו.

יד  [טו] המקבל שדה לקצור, אסור בלקט שכחה ופיאה ומעשר עני:  אימתיי--בזמן שקיבלה ממנו ליקח חלק בכל השדה, כגון שנתן לו שלישה או רביעה בשכרו.  אבל אם אמר לו בעל השדה, שליש מה שאתה קוצר בלבד היא שלך, או רביע מה שתקצור--הרי זה אין לו כלום עד שיקצור, ובשעת הקציר עני הוא; לפיכך מותר בלקט שכחה ופיאה.  ואסור במעשר עני--שאין מפרישין מעשר עני אלא אחר שקצר, והרי זכה בחלקו שקצר.

טו  [טז] המוכר את שדהו קרקע ופירות, והעני--הרי זה מותר בלקט שכחה ופיאה ומעשר עני שלה.  והלוקח אסור בהן, ואף על פי שעדיין לא נתן דמים; ואפילו לווה הדמים ולקחה, הרי זה אסור במתנות עניים.

טז  [יז] מעשר עני--אין פורעין ממנו מלווה, ואין משלמין ממנו את התגמולין, ואין פודין בו שבויים, ואין עושין בו שושבינות, ואין נותנין ממנו דבר לצדקה; אבל משלחין ממנו דבר של גמילות חסדים, וצריך להודיעו שהוא מעשר עני.  ונותנין אותו לחבר עיר בטובה.  ואין מוציאין אותו מהארץ לחוצה לארץ, שנאמר "והנחת, בשעריך" (דברים יד,כח), ואומר "ואכלו בשעריך, ושבעו" (דברים כו,יב).