משנה תורה לרמב"ם ספר זרעים הלכות מתנות עניים

הלכות מתנות עניים פרק ד

א  איזה הוא לקט--זה הנופל מתוך המגל בשעת הקצירה, או הנופל מתוך ידו כשיקבץ השיבולים ויקצור:  והוא, שיהיה הנופל שיבולת אחת או שתיים; אבל אם נפלו שלוש כאחת, הרי שלושתן לבעל השדה.  והנופל מאחר המגל, או מאחר היד--אפילו שיבולת אחת, אינה לקט.

ב  היה קוצר בידו בלא מגל, הנופל מתוך ידו אינו לקט; אבל התולש דברים שתולשין אותן, הנופל מתוך ידו לקט.  היה קוצר או תולש דבר שדרכו להיתלש, ואחר שקצר מלוא זרועו או תלש מלוא קומצו, הכהו קוץ ונפל מידו על הארץ--הרי זה של בעל הבית.

ג  היה קוצר ונשארה שיבולת אחת לא נקצרה, ונקצר כל סביבותיה--אם היה ראשה מגיע לקמה שבצידה ויכולה להיקצר עם הקמה, הרי היא של בעל השדה; ואם לאו, הרי היא של עניים.  [ד] היו שתי שיבולות זו בצד זו--הפנימית יכולה להיקצר עם הקמה, והחיצונה יכולה להיקצר עם הפנימית ואינה יכולה להיקצר עם הקמה--הפנימית ניצולת, ומצלת את החיצונה:  שהרי היא כנופלת מתוך המגל, ואף על פי שעדיין לא נקצרה.  והשיבולים שבקש, הרי הן של בעל השדה.

ד  [ה] הרוח שפיזרה את העומרים, ונתערב קציר של בעל הבית עם הלקט--אומדין את השדה כמה לקט היא ראויה לעשות, ונותן לעניים:  מפני שזה אונס.  וכמה הוא שיעור זה, ארבעת קבין תבואה לכל בית כור.

ה  [ו] לקט שנפל לארץ, ולא ליקטוהו עניים, ובא בעל הבית, והגדיש את הקציר שלו על הארץ--כיצד הוא עושה:  מפנה הגדיש שלו כולו למקום אחר, וכל השיבולים הנוגעות בארץ כולן לעניים, מפני שאין אנו יודעים איזו היא מהם שהייתה לקט, וספק מתנות עניים לעניים--שנאמר "תעזוב" (ויקרא כג,כב), הנח לפניהם משלך.

ו  [ז] ולמה אין אומדין אותה, וייתן לעניים מה שראויה לעשות לקט:  מפני שעבר והגדיש על הלקט, קנסוהו; ואפילו היה שוגג, ואפילו היה הלקט שעורים והגדיש עליו חיטין, ואפילו קרא לעניים ולא באו, ואפילו הגדישוהו אחרים שלא מדעתו--כל הנוגעות בארץ, הרי הן לעניים.

ז  [ח] הוצרך לרבץ את שדהו קודם שילקטו העניים לקט שבה--אם היזקו מרובה על הפסד הלקט, מותר לרבץ; ואם הפסד הלקט מרובה על הפסדו, אסור לרבץ.  ואם קבץ את כל הלקט, והניחו על הגדר עד שיבוא העני וייטלנו--הרי זו מידת חסידות.

ח  [ט] זרעים הנמצאים בחוררי הנמלים--אם היו החורים בתוך הקמה, הרי הוא של בעל השדה:  שאין לעניים מתנה בתוך הקמה.  ואם היו במקום שנקצר, הרי זה של עניים:  שמא מן הלקט גררוהו; ואף על פי שנמצא שחור, אין אומרים הרי זה משנה שעברה--שספק הלקט, לקט.

ט  [י] שיבולת של לקט שנתערבה בגדיש--הרי זה מפריש שתי שיבולות ואומר על אחת מהן, אם הלקט היא זו הרי היא לעניים, ואם אינה לקט הרי המעשרות שהיא חייבת בהן שיבולת זו קבועים בשיבולת שנייה; וחוזר ומתנה כן, על שיבולת שנייה, ונותן את אחת מהן לעני, והאחרת תהיה מעשר.

י  [יא] לא ישכור אדם את הפועל, על מנת שילקט בנו אחריו; אבל האריסין והחכורות והמוכר קמתו לחברו לקצור, ילקט בנו אחריו.  ויש לפועל להביא את אשתו ובניו ללקט אחריו, ואפילו שכרו ליטול חצי הקציר או שלישו או רביעו בשכרו.

יא  [יב] מי שאינו מניח את העניים ללקט, או שהוא מניח את אחד ומונע את אחד, או שסייע את אחד מהן על חברו--הרי זה גוזל את העניים.  [יג] ואסור לאדם להרביץ ארי וכיוצא בו בתוך שדהו, כדי שייראו העניים ויברחו.

יב  היו שם עניים שאינן ראויין ליטול לקט--אם יכול בעל הבית למחות בידן, ממחה; ואם לאו, מניחן מפני דרכי שלום.  [יד] המפקיר את הלקט עם נפילת רובו, אינו הפקר--מאחר שנשר רובו, אין לו בו רשות.

יג  [טו] איזה הוא פרט--זה גרגר אחד או שני גרגרים, הנפרטים מן האשכול בשעת הבצירה; נפלו שלושה גרגרים בבת אחת, אינו פרט.  [טז] היה בוצר וכורת את האשכול, והוסבך בעלין ונפל לארץ ונפרט--אינו פרט.

יד  היה בוצר ומשליך לארץ--כשמפנה האשכולות, אפילו חצי אשכול הנמצא שם פרט; וכן אשכול שלם שנפרט שם, הרי הוא פרט.  והמניח את הכלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר, הרי זה גוזל את העניים.

טו  [יז] איזו היא עוללות--זה אשכול הקטן שאינו מעובה כאשכולות, שאין לו כתף, ואין ענביו נוטפות זו על זו אלא מפוזרות:  יש לה כתף ואין לה נטף, נטף ואין לה כתף--הרי היא של בעל הכרם; ואם ספק, לעניים.

טז  [יח] איזה הוא כתף, פסיגין המחוברות בשדרה זו על גבי זו; נטף, ענבים המחוברות בשדרה ויורדות:  והוא שיהיו כל הענבים שבעוללות, נוגעין בפס ידו.  ולמה נקרא שמו עולל, מפני שהוא לשאר האשכולות כעולל לאיש.  [יט] ואין בעל הבית חייב לבצור העוללות וליתנן לעניים, אלא הן בוצרין אותן לעצמן; וגרגר יחידי, הרי הוא עוללות.

יז  [כ] זמורה שהיה בה אשכול, ובארכובה של זמורה עוללת--אם נקרצת עם האשכול, הרי היא של בעל הכרם; ואם לאו, הרי היא של עניים.  [כא] כרם שכולו עוללות, הרי הוא של עניים--שנאמר "וכרמך לא תעולל" (ויקרא יט,י), אפילו כולו עוללות.  ואין הפרט והעוללות נוהגין אלא בכרם בלבד.

יח  [כב] אין העניים זוכין ליקח פרט ועוללות, עד שיתחיל בעל הכרם לבצור את כרמו--שנאמר "וכי תבצור כרמך, לא תעולל" (ראה דברים כד,כא); וכמה יבצור ויהיו זוכין בהן, שלושה אשכולות שהן עושין רביע.

יט  [כג] המקדיש את כרמו עד שלא נודעו העוללות, אין העוללות לעניים; ואם משנודעו העוללות--העוללות לעניים, וייתנו שכר גידולם להקדש.

כ  [כד] הזומר את הגפן אחר שנודעו העוללות, הרי זה זומר כדרכו; וכשם שכורת האשכולות, כך כורת העוללות.

כא  [כה] גוי שמכר כרמו לישראל לבצור, חייב בעוללות; ישראל וגוי שהיו שותפים בכרם--חלקו של ישראל חייב, ושל גוי פטור.

כב  [כו] בן לוי שנתנו לו מעשר טבל, ומצא בו עוללות--נותנן לעני; ואם נקרצת עם האשכול, יש לו לעשותה תרומת מעשר על מקום אחר.

כג  [כז] מי שהיו לו חמש גפנים, ובצרם לתוך ביתו--אם לאוכלן ענבים--פטור מן הפרט ומן השכחה ומן הרבעי, וחייב בעוללות; ואם בצרן יין--חייב בכול, אלא אם כן שייר מקצתן.