משנה תורה לרמב"ם ספר זרעים הלכות מתנות עניים

הלכות מתנות עניים פרק א

א  הקוצר את שדהו--לא יקצור כל השדה כולה אלא יניח קמה מעט לעניים בסוף השדה, שנאמר "לא תכלה פאת שדך בקוצרך" (ויקרא כג,כב):  אחד הקוצר, ואחד התולש.  וזה שמניח, הוא הנקרא פיאה.  [ב] וכשם שמניח בשדה--כך מניח באילנות כשאוסף את פירותיהן, מעט לעניים.  עבר וקצר את כל השדה, או אסף כל פירות האילן--לוקח ממה שקצר או אסף מעט, ונותנו לעניים:  שנתינתו מצות עשה, שנאמר "לעני ולגר תעזוב אותם" (שם).  ואפילו טחן הקמח ולשו, ואפהו פת--הרי זה נותן פיאה מן הפת לעניים.

ב  [ג] אבד כל הקציר שקצר, או נשרף, קודם שייתן הפיאה--הרי זה לוקה:  שהרי עבר על מצות לא תעשה, ואינו יכול לקיים עשה שבה שניתק לו.

ג  [ד] וכן בלקט, כשקוצר ומאלם--לא ילקט השיבולים הנופלות בשעת הקציר אלא יניחם לעניים, שנאמר "ולקט קצירך, לא תלקט" (ויקרא יט,ט; ויקרא כג,כב).  עבר וליקטן--אפילו טחן ואפה--נותן לעניים, שנאמר "לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא כג,כב); אבדו או נשרפו אחר שליקטן, קודם שייתן לעניים--לוקה.

ד  [ה] וכן בפרט שנפרט מן הענבים בשעת הבצירה, וכן בעוללות--שנאמר "וכרמך לא תעולל, ופרט כרמך לא תלקט:  לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא יט,י).

ה  וכן המעמר, ושכח אלומה אחת בשדה--הרי זה לא ייקחנה, שנאמר "ושכחת עומר בשדה, לא תשוב לקחתו" (דברים כד,יט).  עבר ולקחו--אפילו טחנו ואפהו, הרי זה נותנו לעניים:  שנאמר "לגר ליתום ולאלמנה, יהיה" (שם), זו מצות עשה.  הא למדת, שכולן מצות לא תעשה שניתק לעשה הן; ואם לא קיים עשה שבהן, לוקה.

ו  כשם שהשכחה בעומרים, כך היא בקמה--אם שכח מקצת הקמה ולא קצרה, הרי זו לעניים.  וכשם שהשכחה בתבואה וכיוצא בה--כך יש שכחה לאילנות כולן, שנאמר "כי תחבוט זיתך, לא תפאר אחריך" (דברים כד,כ); והוא הדין לשאר האילנות, שיש להם שכחה כזיתים.

ז  נמצאת למד שארבע מתנות לעניים בכרם--הפרט, והעוללות, והפיאה, והשכחה; ושלוש מתנות בתבואה--הלקט, והשכחה, והפיאה; ושתיים בשאר האילנות--הפיאה, והשכחה.

ח  כל מתנות עניים אלו--אין בהן טובת הניה לבעלים, אלא העניים באין ונוטלין אותן על כורחן של בעלים; ואפילו עני שבישראל, מוציאין אותן מידו.

ט  כל גר האמור במתנות עניים, אינו אלא גר צדק--שהרי הוא אומר במעשר עני "ובא הלוי . . . והגר" (דברים יד,כט), מה הלוי בן ברית אף הגר בן ברית.  ואף על פי כן אין מונעין עניי גויים ממתנות אלו, אלא באין בכלל עניי ישראל ונוטלין אותן--מפני דרכי שלום.

י  נאמר במתנות עניים "לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא יט,י; ויקרא כג,כב), כל זמן שהעניים תובעין אותן.  פסקו העניים מלבקש ולחזר עליהם--הרי הנשאר מהן מותר לכל אדם, שאין גופן קדוש כתרומות.  ואינו חייב ליתן להן דמיהן, שלא נאמר בהן ונתן לעניים אלא "תעזוב אותם"; ואינו מצווה לעזוב אותן לחיה ולעופות אלא לעניים, והרי אין עניים.

יא  ומאימתיי כל אדם מותרין בלקט--משייכנסו המלקטים השניים וילקטו אחר מלקטים הראשונים, וייצאו.  ומאימתיי כל אדם מותרין בפרט ובעוללות--משיהלכו העניים בכרם ויבואו, הנשאר אחרי כן מותר לכל אדם.

יב  ומאימתיי כל אדם מותרין בשכחה של זיתים בארץ ישראל:  אם שכח אותה בראש הזית--הרי זה מותר בה מראש חודש כסליו, שהוא זמן רביעה שנייה בשנה אפלה; אבל ציבורי זיתים שיישכחו תחת האילן, הרי זה מותר בהן משיפסקו העניים מלחזר אחריהן.

יג  [יב] כל זמן שיש לעני ליטול שכחת הזיתים המונחות בארץ תחת האילנות--נוטל, ואף על פי שכבר הותר כל אדם בשכחה שבראש האילן; וכל זמן שיש לו ליטול שכחה שבראש האילן--נוטל, ואף על פי שעדיין אין לו שכחה תחתיו.

יד  [יג] מתנות עניים שבשדה שאין העניים מקפידים עליהן--הרי הן של בעל השדה, ואף על פי שעדיין לא פסקו העניים מלחזר על מתנותיהם.

טו  [יד] כל מתנות עניים האלו--אינן נוהגות מן התורה אלא בארץ ישראל, כתרומות וכמעשרות:  הרי הכתוב אומר "ובקוצרכם את קציר ארצכם" (ויקרא יט,ט; ויקרא כג,כב), ו"כי תקצור קצירך בשדך" (דברים כד,יט).  וכבר נתפרש בתלמוד, שהפיאה נוהגת בחוצה לארץ מדבריהם; וייראה לי שהוא הדין לשאר מתנות עניים אלו, שהן נוהגות בחוצה לארץ מדברי סופרים.

טז  [טו] כמה הוא שיעור הפיאה:  מן התורה אין לה שיעור--אפילו הניח שיבולת אחת, יצא ידי חובתו.  אבל מדבריהם, אין פחות מאחד משישים, בין בארץ, בין בחוצה לארץ; ומוסיף על האחד משישים לפי גודל השדה, ולפי רוב העניים, ולפי ברכת הזרע.

יז  כיצד:  שדה שהיא קטנה ביותר, שאם הניח ממנה אחד משישים, אינו מועיל לעני--הרי זה מוסיף על השיעור; וכן אם היו העניים מרובין, מוסיף.  ואם זרע מעט ואסף הרבה, שהרי נתברך--מוסיף לפי הברכה.  וכל המוסיף בפיאה, מוסיפין לו שכר; ואין להוספה הזאת שיעור.