משנה תורה לרמב"ם ספר זרעים הלכות כלאיים

הלכות כלאיים פרק ט

א  המרכיב זכר על נקבה שאינה מינו--בין בבהמה בין בחיה ובעופות, ואפילו במיני חיה שבים--הרי זה לוקה מן התורה בכל מקום, בין בארץ בין בחוצה לארץ:  שנאמר "בהמתך לא תרביע כלאיים" (ויקרא יט,יט).  ואחד בהמה חיה ועוף שלו, או של חברו.  ואינו לוקה עד שיכניס בידו, כמכחול בשפופרת; אבל אם העלם זה על זה בלבד, או שעוררן בקול--מכין אותו מכת מרדות.

ב  מותר להכניס שני מינין, לסהר אחד; ואם ראה אותם רבעו זה את זה, אינו זקוק להפרישן.  ואסור לישראל ליתן בהמתו לגוי להרביעה לו.

ג  מי שעבר והרכיב בהמתו כלאיים, הרי הנולד מהם מותר בהנאה; ואם היה מין טהורה עם מין טהורה--מותר באכילה, כמו שנתבאר במאכלות אסורות.

ד  שני מיני בהמה או חיה שדומין זה לזה--אף על פי שמתעברין זה מזה, ודומין זה לזה--הואיל והם שני מינין, הרי אלו כלאיים ואסור להרכיבן.  כיצד:  הזאב עם הכלב, והכלב הכופרי עם השועל, והצבאים עם העיזים, והיעלים עם הרחלים, והסוס עם הפרד, והפרד עם החמור, והחמור עם הערוד--אף על פי שדומין זה לזה, הרי הן כלאיים זה בזה.

ה  מין שיש בו מדברי ויישובי, כגון שור הבר עם השור, והרמך עם הסוס--מותר להרכיבן זה עם זה, מפני שהן מין אחד.  אבל אווז עם אווז בר, כלאיים זה עם זה:  שהאווז ביציו מבפנים, ואווז הבר ביציו מבחוץ--מכלל שהם שני מינין.  והכוי--כלאיים עם החיה, ועם הבהמה; ואין לוקין עליו, מפני שהוא ספק.

ו  היילודים מן הכלאיים--אם היו אימותיהן מין אחד, מותר להרכיבן זה על זה.  ואם היו אימותיהן משני מינין, אסור להרכיבן זה על זה; ואם הרכיב, לוקה.  וכן אם הרכיב זה הנולד, אפילו על מין אימו--לוקה.

ז  כיצד:  פרד שאימו חמור--מותר להרכיבו על פרדה שאימה חמור, ואסור להרכיבו אפילו על החמור; אבל פרד שאימו סוס, אסור להרכיבו על פרדה שאימה חמור.  וכן כל כיוצא בזה.  לפיכך הרוצה להרכיב פרד על פרדה, או למשוך בשתי פרדות--בודק בסימני אוזניים וזנב וקול:  אם דומין זה לזה--בידוע שאימן ממין אחד, ומותרין.

ח  [ז] כל העושה מלאכה בשני מיני בהמה או חיה כאחד, והיה אחד מהן מין טהורה, והשני מין טמאה--הרי זה לוקה בכל מקום, שנאמר "לא תחרוש בשור ובחמור, יחדיו" (דברים כב,י).  אחד החורש, או הזורע, או המושך בהן עגלה או אבן כאחד, ואפילו משכן כאחד או הנהיגן כאחד, ואפילו בקול--לוקה, שנאמר "יחדיו", מכל מקום; אבל המזווגן, פטור עד שימשוך או ינהיג.

ט  [ח] ואחד שור וחמור, ואחד כל שני מינין שאחד טמא ואחד טהור--בין בהמה עם בהמה, כחזיר עם הכבש, או חיה עם חיה, כיחמור עם הפיל, או חיה עם בהמה, ככלב עם העז או צבי עם החזיר, וכיוצא בהם--על כל אלו, לוקה מן התורה:  שהחיה בכלל בהמה היא, כמו שביארנו במאכלות אסורות.  אבל מדברי סופרים--כל שני מינין שהן כלאיים בהרבעה, אסורים לחרוש בהן כאחד ולמשוך אותן ולהנהיגן; ואם עשה בהן מלאכה כאחד, או משך, או הנהיג--מכין אותו מכת מרדות.  ואסור להנהיג בהמה מן היבשה עם חיה שבים, כגון עז עם שיבוט; ואם עשה, פטור.

י  [ט] עגלה שהיו מושכין אותה כלאיים--היושב בעגלה לוקה, ואף על פי שלא הנהיג:  שישיבתו גורמת לבהמה שתמשוך העגלה.  וכן אם היה אחד יושב בעגלה, ואחד מנהיג--שניהן לוקין; ואפילו מאה שהנהיגו כלאיים כאחד, כולן לוקין.

יא  [י] מותר לעשות מלאכה באדם ובהמה או חיה כאחד--כגון אדם שחורש עם השור, או מושך עגלה עם החמור, וכיוצא בזה:  שנאמר "בשור ובחמור, יחדיו" (דברים כב,י), לא באדם וחמור או באדם ושור.

יב  [יא] בהמת פסולי המוקדשין--אף על פי שהיא גוף אחד, הכתוב עשה אותה כשני גופין, מפני שהייתה קודש, נעשית כקודש וחול מעורבין זה בזה; ונמצאת בהמה זו, כבהמה טמאה עם הטהורה המעורבין כאחד--הרי הוא אומר "ואם, כל בהמה טמאה, אשר לא יקריבו ממנה קרבן, לה'" (ויקרא כז,יא), מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בפסולי המוקדשין.  לפיכך החורש בשור פסולי המוקדשין, או המרביע בו--הרי זה לוקה משום כלאיים; ואיסור זה, מדברי קבלה.