משנה תורה לרמב"ם ספר הפלאה הלכות ערכים וחרמים

הלכות ערכים וחרמים פרק ו

א  אחד האומר הרי זה הקדש לבדק הבית, או חרם לבדק הבית, או חרם לשמיים; וכן בכל נכסיו, אם אמר כל נכסיו הקדש, או חרם לבדק הבית, או חרם לשמיים--הרי אלו ייפלו לבדק הבית.  אבל אם אמר חרם סתם, הרי אלו לכוהנים--שסתם חרמים לכוהנים, שנאמר "כל חרם בישראל, לך יהיה" (במדבר יח,יד).

ב  מחרים אדם מצאנו ומבקרו, ומעבדיו ומשפחותיו הכנעניים, ומשדה אחוזתו.  אבל לא יחרים כל בהמתו, ולא כל עבדיו, ולא כל שדותיו, ולא כל מין שיש לו משאר המיטלטלין--שנאמר "מכל אשר לו, מאדם ובהמה" (ויקרא כז,כח); ואם החרים את הכול, אפילו החרים כל נכסיו--הרי אלו מוחרמין:  בין שהחרים לכוהנים, בין שהחרים לבדק הבית.

ג  וכל מי שהחרים או הקדיש כל נכסיו, לוקחין כל מה שיש לו:  ואפילו תפילין שבראשו, ואין צריך לומר כלי אומנותו ובגדיו--הכול הקדש או חרם.

ד  מה בין חרמי כוהנים לחרמי שמיים:  שחרמי שמיים--הקדש, ונפדין בשווייהן, וייפלו הדמים לבדק הבית, וייצאו הנכסים לחולין.  וחרמי כוהנים--אין להן פדיון לעולם, אלא ניתנין לכוהנים כתרומה; ועל חרם כוהנים הוא אומר "לא יימכר, ולא ייגאל" (ויקרא כז,כח)--לא יימכר לאחר, ולא ייגאל לבעלים.  [ה] ואחד המחרים קרקע, או מיטלטלין--הרי אלו ניתנין לכוהן שבאותו משמר, בשעה שהחרים.

ה  חרמי כוהנים--כל זמן שהן בבית הבעלים--הרי הן הקדש לכל דבריהם, שנאמר "כל חרם, קודש קודשים הוא לה'" (ויקרא כז,כח); נתנן לכוהן--הרי הן כחולין לכל דבריהם, שנאמר "כל חרם בישראל, לך יהיה" (במדבר יח,יד).

ו  כוהן שהייתה לו שדה חרם שזכה בה אחר היובל, והחרימה--הרי זו מוחרמת, ויצאה לאחיו הכוהנים:  שנאמר "לכוהן, תהיה אחוזתו" (ויקרא כז,כא)--מלמד ששדה חרמו לו, כשדה אחוזה לישראל, שאם החרימה, תהיה מוחרמת.

ז  מכר הכוהן שדה חרמו, והקדישה לוקח--אפילו היה הלוקח הבעלים הראשונים שהחרימוה--הרי זו כשדה מקנה, וחוזרת לכוהן שמכרה ביובל.

ח  אבל קרקע או מיטלטלין של כוהנים ולויים--אינן מחרימין אותן, שהרי הוא אומר בשדיהן "כי אחוזת עולם היא, להם" (ראה ויקרא כה,לד), ומיטלטלין הוקשו לקרקעות כחרמין, שנאמר "מכל אשר לו . . . ומשדה אחוזתו" (ויקרא כז,כח).

ט  [ח] המקדיש קודשי מזבח לבדק הבית--הרי ההקדש חל עליהן, ותיערך הבהמה ותיפדה וייפלו דמיה לבדק הבית; והבהמה תקרב, למה שהייתה בתחילה.  אבל המקדיש קודשי בדק הבית למזבח, ואמר הרי זו עולה או שלמים, או החרימה לכוהנים--לא עשה כלום, ואין הקדש מזבח ולא החרם חל על קודשי בדק הבית:  שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו.

י  [ט] האומר שור זה הקדש לאחר שלושים יום, ושחטו בתוך שלושים יום--הרי זה מותר בהניה; הקדישו למזבח, הרי זה הקדש למזבח.  אבל אם אמר הרי זה הקדש מעכשיו לאחר שלושים יום, ושחטו בתוך שלושים יום--הרי זה אסור בהניה; ואם הקדישו בתוך השלושים למזבח, אינו מוקדש.

יא  [י] המקדיש עולה לבדק הבית, אין בה אלא עיכוב גזברין בלבד.  ומדברי סופרים שלא תישחט, עד שתיפדה; לפיכך אם עבר ושחטה, הרי זו כשרה.

יב  [יא] מחרים אדם בין קודשי קודשים בין קודשים קלים, בין חרמי כוהנים בין חרמי בדק הבית.  ואם היו קודשים שהוא חייב באחריותן, נותן את דמיהן בין לכוהנים בין לבדק הבית; ויקרבו אותן הקודשים אחר שייפדו, למה שהן.  [יב] היו נדבה והחרימן, כיצד פודין אותן:  אומרין כמה אדם רוצה ליתן בבהמה זו, להעלותה עולה שאינו חייב בה; וכל הנותן אותו שיעור, יקריב בהמה זו נדבה כמו שהייתה.

יג  ישראל שהחרים את בכור בהמה לשמיים, בין שהיה תמים בין שהיה בעל מום--הרי זה מוחרם; ואינו צריך לומר, אם החרימו הכוהן לשמיים, אחר שבא לידו.  [יד] וכיצד פודין אותו:  אומרין כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה, כדי שיהיה לו ותהיה רשות בידו ליתנו לכל כוהן שירצה, לקרובו או לריעו.  וכל הנותן אותו שיעור, ייקח הבכור וייתננו לכל כוהן שירצה; וייפלו הדמים לבדק הבית.

יד  [טו] המחרים את המעשר--הרי זה כמחרים שלמי נדבה, לפי שאינו חייב באחריותו.  [טז] המקדיש שקלו לבדק הבית, הרי זה קודש.  הקדיש ביכורים לבדק הבית, אינו קודש; אבל אם הקדישן הכוהן אחר שבאו לידו, הרי אלו קודש.

טו  [יז] המחרים חצי עבדו ושפחתו, הוא והכוהנים שותפין בו; אבל אם הקדיש או החרים לשמיים חצי עבדו, כולו קודש כמו שביארנו.  וכל המקדיש עבדו ושפחתו הכנעניים, או המקדיש כל נכסיו והיו בהן עבדים--הרי גופן קודש; לפיכך אסור ליהנות בהן, עד שייפדו.  [יח] ואין הגזברין רשאין ליקח דמיהן מאחרים, ולהוציא אותן לחירות; אלא מוכרין אותן לאחרים, ואחרים מוציאין אותן לחירות, אם רצו.

טז  [יט] המקדיש ידי עבדו, כל היתר על פרנסתו קודש.  וכיצד הוא מתפרנס עבד זה.  לווה ואוכל, ועושה ופורע:  והוא שיעשה פחות פחות משווה פרוטה, ויפרע--שאם עשה בפרוטה, ראשון ראשון קנה הקדש.

יז  [כ] המקדיש את עצמו--לא הקדיש אלא דמיו, והרי הוא חייב בדמי עצמו; ומותר לו לעשות ולאכול, שהרי לא נתקדש גופו כעבד.

יח  [כא] אין אדם מקדיש, דבר שאינו שלו.  כיצד:  כגון שהחרים בנו ובתו, ועבדו ושפחתו העבריים, או שדה מקנתו--הרי אלו אינן מוחרמין, שאין אדם מקדיש דבר שאין גופו שלו.

יט  [כב] אין אדם מקדיש, דבר שאינו ברשותו.  כיצד:  היה לו פיקדון ביד אחר, וכפר בו זה שהוא אצלו--אין הבעלים יכולין להקדישו; אבל אם לא כפר בו, הרי הוא ברשות בעליו בכל מקום שהוא.

כ  [כג] במה דברים אמורים, במיטלטלין.  אבל קרקע שגזלה אחר, וכפר בה--אם יכול להוציאה בדיינין--הרי זה יכול להקדישה, ואף על פי שעדיין לא הוציאה:  שהקרקע עצמה, הרי היא ברשות בעליה.

כא  [כד] הגוזל את חברו, ולא נתייאשו הבעלים--שניהן אין יכולין להקדיש:  זה לפי שאינו שלו, וזה לפי שאינו ברשותו.  וכן כל כיוצא בזה.

כב  [כה] מי שהיה מוכר דלועין או ביצים וכיוצא בהן, ובא לוקח ונטל אחת והלך לו--אם היו דמי כל אחת ואחת מהן קצובין, הרי זה כמי שפסק; ואין המוכר יכול להקדיש דלעת זו, שהרי אינה ברשותו.  ואם אין הדמים קצובין, והקדישה--הרי זו מוקדשת, שעדיין ברשותו היא:  שזה שלקחה, לא לקחה דרך גזילה.  וכן כל כיוצא בזה.

כג  [כו] אין אדם מקדיש, דבר שלא בא לעולם.  כיצד:  מה שתעלה מצודתי מן הים קודש, מה שתוציא שדה זו מן הפירות חרם--לא אמר כלום.  [כז] האומר לחברו, שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך מוקדשת, ולקחה ממנו--אינה מוקדשת, לפי שכשהקדישה לא באת לרשותו.

כד  [כח] וכן המקדיש מעשה ידי אשתו--הרי זו עושה ואוכלת, והמותר חולין.  אמר לה ייקדשו ידייך לעושיהן--הואיל והן משועבדין לו, הרי כל מעשה ידיה קודש; הא למה זה דומה--לאומר אילן זה קודש, שכל פירות שעושה להבא קודש.  וכן כל כיוצא בזה.

כה  [כט] האומר לחברו שדה זו שאני מוכר לך, לכשאקחנה ממך תתקדש--הרי זו מוקדשת כשייקחנה, שהרי עתה בידו להקדישה.  שדה זו שמישכנתי לך, לכשאפדנה תהי קודש--כשיפדה אותה תיקדש, שהרי בידו לפדותה:  ואפילו הייתה ממושכנת לזמן קצוב, שהרי בידו לפדותה אחר הזמן.  [ל] המשכיר בית לחברו, וחזר והקדישו--הרי זה קודש, ופקעה השכירות; ואם דר בו השוכר, מעל.

כו  [לא] ייראה לי, שאף על פי שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, אם אמר הרי עליי להקדישו--הרי זה חייב להקדישו כשיבוא לעולם, משום נדר; ואם לא הקדיש--הרי זה עובר משום "לא תאחר" (דברים כג,כב) ו"לא יחל" (במדבר ל,ג) ומשום "ככל היוצא מפיו, יעשה" (שם), כשאר הנדרים.

כז  [לב] כיצד:  האומר הרי עליי להקדיש כל שתעלה מצודתי מן הים, הרי עליי ליתן לעניים פירות שתוציא שדה זו, הרי עליי להחרים או ליתן לשבויים כל שאשתכר בשנה זו, וכל כיוצא בדברים אלו--הרי זה חייב לעשות בהן מה שאמר, כשיבואו לידו.  וזה וכיוצא בו--בכלל נדרים הוא, לא בכלל הקדשות.

כח  [לג] ראיה לדבר זה--מה שאמר יעקוב אבינו "וכול אשר תיתן לי, עשר אעשרנו לך" (בראשית כח,כב), ונאמר "אשר נדרת לי שם נדר" (בראשית לא,יג).  והרי האומר לא איפטר מן העולם עד שאהיה נזיר, חייב לנהוג בנזירות, ואף על פי שעדיין לא נדר בנזיר--הואיל ואמר שיידור בנזיר, חייב להינזר.  וזה כיוצא בו, וכזה ראוי לדון.

כט  [לד] הקדש טעות, אינו הקדש.  כיצד:  האומר שור שחור שייצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש, ויצא לבן--אינו הקדש; דינר זהב שיעלה בידי ראשון, הרי הוא הקדש, ועלה של כסף--אינו הקדש; חבית של יין שתעלה בידי ראשונה הקדש, ועלת של שמן--בין שהיין יקר מן השמן באותו מקום, בין שהשמן יקר מן היין--אינה הקדש.  התפיס בה אחרת, ואמר זו כזו--הרי השנייה הקדש.  וכן כל כיוצא בזה.