משנה תורה לרמב"ם ספר הפלאה הלכות ערכים וחרמים

הלכות ערכים וחרמים פרק ה

א  המקדיש שדה אחוזתו--מצוה עליו לפדותה הוא, שהאדון קודם; ואם לא רצה, אין כופין אותו.  במה דברים אמורים, בזמן שמצות יובל נוהגת--שאם יגיע יובל ולא יגאלנה, תצא לכוהנים כמו שביארנו.

ב  אבל בזמן שבטלו היובלות, שהרי אינה יוצאה לכוהנים, אלא סופה להיפדות לעולם--כופין את האדון לפתוח בה תחילה, והיא נפדית בשווייה כשאר ההקדשות.  אם נמצא מי שמוסיף עליו וגואל אותה, יגאל; ואם לאו, אומרין לו, הגיעתך, וייתן מה שאמר.  ואינו פותח בפחות מארבע פרוטות, כדי שיהיה החומש שמוסיף פרוטה.

ג  [ב] רצה האדון למכור שדות אחרות משדותיו, או ללוות, כדי לפדות שדה זו שהקדיש--הרשות בידו, בין בזמן שהיובל נוהג בין בזמן שאין היובל נוהג; והוא קודם לכל אדם.  וכן אם רצה לגאול חצייה, גואל--מה שאין כאן במוכר להדיוט:  וזה חומר בהדיוט, מבהקדש.

ד  [ג] המקדיש את ביתו, או את בהמה טמאה שלו, או שאר מיטלטלין--הרי אלו נערכין בשווייהן, בין טוב ובין רע.  ואם פדה אותן המקדיש, או אשתו, או יורשו--מוסיף חומש; וכופין את הבעלים לפתוח ראשון.  והדמים לבדק הבית.

ה  בין שהיה הבית בבתי ערי חומה, בין שהיה מבתי החצרים--הרי זה נגאל לעולם.  [ד] גאלו אחד מיד ההקדש--אם היה בית עיר חומה, וקם ביד הגואל שנים עשר חודש--נחלט; ואם היה בית החצרים, והגיע היובל והוא ביד הגואל--חוזר לבעליו ביובל.

ו  [ה] המקדיש בהמה טהורה תמימה לבדק הבית--אף על פי שעבר על עשה, מה שעשה עשוי, וחלה קדושה עליה, ונפדית כשהיא תמימה; ומעריך אותה הכוהן בדמיה, והדמים ייפלו לבדק הבית.  ואין הפודה אותה פודה אלא על מנת להקריבה למזבח, למה שהיא ראויה--שכל דבר הראוי למזבח, אינו יוצא מידי המזבח לעולם.

ז  [ו] ומניין שאסור להקדיש תמימים לבדק הבית:  שנאמר "ושור ושה, שרוע וקלוט--נדבה תעשה אותו" (ויקרא כב,כג)--מפי השמועה למדו, נדבה לבדק הבית.  וכן הדברים מראין שאינה אלא קדושת דמים, שאין מקריבין בעל מום למזבח; ונאמר "אותו"--"אותו" אתה עושה נדבה לבדק הבית, ואין אתה עושה תמימים נדבה לבדק הבית.  ולאו הבא מכלל עשה, הרי הוא כעשה.

ח  [ז] המקדיש את בהמתו סתם, או שהקדיש את נכסיו סתם--רואין:  כל בהמה תמימה הראויה להקריב על גבי המזבח--הזכרים יימכרו לצריכי עולות, ויקריבו אותן עולות; והנקבות יימכרו לצריכי שלמים, ויקריבו אותן שלמים; והדמים--ייפלו לבדק הבית, שסתם הקדשות לבדק הבית.  ועל זה נאמר "ואם בהמה--אשר יקריבו ממנה קרבן, לה':  כול אשר ייתן ממנו לה', יהיה קודש" (ויקרא כז,ט)--כלומר כל הראוי ליקרב על גבי המזבח, יקרב.

ט  [ח] הקדיש נכסיו סתם, והיו בהן יינות שמנים וסלתות ועופות הראויין ליקרב על גבי המזבח--יימכרו לצריכי אותו המין, ויקריבו אותן; והדמים יילקח בהן זכרים, ויקרבו עולות.

י  [ט] ומפני מה יקרבו דמי אלו עצמן, ודמי הבהמה התמימה ייפלו לבדק הבית:  לפי שהבהמה הקדושה למזבח, אם נפל בה מום יש לה פדיון כמו שיתבאר, והסולת והיין והשמן והעופות שנפסלו, אין להן פדיון:  שנאמר "והעמיד את הבהמה, לפני הכוהן.  והעריך הכוהן אותה" (ויקרא כז,יא-יב)--כל שישנו בכלל העמדה והערכה, יש לו פדיון; ושאינו בכלל העמדה והערכה, אין לו פדיון.

יא  [י] הקדיש נכסיו סתם, והייתה בהן הקטורת שנותנין לאומנין בשכרן, עד שיחזרו וייקחו אותה, כמו שביארנו בשקלים--הרי זו תינתן לאומנין בשכרן, כמו שעושין במותר הקטורת.  וכן עושין אם יש שם בנכסיו אחד מסממני הקטורת.

יב  [יא] המקדיש בהמה תמימה למזבח, ונפל בה מום ונפסלה--הרי זו נערכת ונפדית, ועל זה נאמר "ואם, כל בהמה טמאה, אשר לא יקריבו ממנה קרבן, לה'--והעמיד את הבהמה, לפני הכוהן" (ויקרא כז,יא); ויביא בדמיה, קרבן אחר כמותה.

יג  [יב] כל המקדיש בהמה בחיים--בין טמאה בין טהורה, בין קודשי בדק הבית בין קודשי מזבח שנפל בהן מום, או תמימה הראויה ליקרב כמו שנתבאר--הרי זו צריכה העמדה בדין, שנאמר "והעמיד את הבהמה" (ויקרא כז,יא); לפיכך אם מתה הבהמה קודם שתיערך ותיפדה, אין פודין אותה אחר שמתה אלא תיקבר.  אבל אם הקדיש שחוטה או נבילה לבדק הבית, הרי זו תיפדה כשאר מיטלטלין.

יד  [יג] שחט בה שניים או רוב שניים, ועדיין היא מפרכסת--הרי היא כחיה לכל דבריה, ונערכת; והרי היא בכלל "והעמיד . . . והעריך" (ויקרא כז,יא-יב), עד שתמות.

טו  [יד] המקדיש בהמה תמימה לדמיה, הרי זו נתקדש גופה.  כיצד:  האומר דמי בהמה זו הקדש למזבח, היא עצמה תקרב.  הקדיש אחד מאבריה לדמיו, ואמר דמי רגלה של פרה זו הקדש למזבח--הרי זו ספק אם פשטה קדושה בכולה או לא פשטה; ולפיכך תקרב, ולא תיפדה.  [טו] וכיצד עושין--מוכרין אותה כולה, למי שיקריב אותה, ודמיה חולין, חוץ מדמי אותו אבר.  ואם היה אבר שהנשמה תלויה בו, פשטה קדושה בכולה.

טז  הייתה בהמה בעלת מום שאינה ראויה ליקרב, והקדיש אבר מאבריה לדמיו--בין שהנשמה תלויה בו, ובין שאין הנשמה תלויה בו--לא נתקדש אלא דמי אותו אבר בלבד.  כיצד:  כגון שאמר דמי רגל פרה זו, או דמי ליבה הקדש למזבח--הוא והקדש שותפין בה.  [יז] וכן האומר ראש עבד זה, או לב חמור זה הקדש למזבח, או שאמר ראשי הקדש למזבח--אינו חייב אלא בדמי ראשו; ורואין כמה ישווה אותו אבר אילו היה נמכר, ויביא בדמיו קרבן.

יז  [יח] במה דברים אמורים, בקודשי מזבח.  אבל בקודשי בדק הבית--האומר דמי ראש חמור זה, או כבדו הקדש, או דמי ראש עבד זה, או כבדו הקדש--הואיל והוא אבר שהנשמה תלויה בו, הרי זה חייב בדמי כולו:  שכל הקדש בדק הבית, קדושת דמים היא.

יח  [יט] האומר ערכי עליי למזבח, מביא בערכו קרבן; ואם אין ידו משגת לערך שלם, הרי הדבר ספק--אם נידון בהישג יד, הואיל והוציאו בלשון ערך, או אינו נידון בהישג יד, הואיל ולמזבח נדר.  וכן המקדיש שדה אחוזתו למזבח--הרי זו נפדית, והדמים יביאו בהן עולות למזבח; ויש בדבר ספק--אם פודין אותה בערך הקצוב בה, או פודין אותה בשווייה הואיל ולמזבח הקדיש.  דנין בכל אלו וכיוצא בהן, להחמיר.