משנה תורה לרמב"ם ספר הפלאה הלכות ערכים וחרמים

הלכות ערכים וחרמים פרק ד

א  שדה שירשה אדם ממורישיו, היא הנקראת שדה אחוזה; ושדה שלקחה או זכה בה, היא הנקראת שדה מקנה.  והמקדיש שדה אחוזתו--מודדין אותה, וערכה הוא הערך הקצוב בתורה.

ב  וכמה הוא:  כל מקום שראוי לזרוע בו חומר שעורים, יזרענו ביד ולא יקרב זריעתו ולא ירחיק אותה--ערכו חמישים שקל לכל שני יובל, ואין שנת יובל מן המניין.  ואחד המקדיש שדה טובה, שאין בכל ארץ ישראל כמותה, או שדה רעה, שאין כמותה לרוע--כזה מעריכין אותה.

ג  כבר ביארנו בהלכות שקלים שהשקל האמור בתורה, הוא הנקרא סלע בלשון חכמים; והגרה האמורה בתורה, היא המעה בדברי חכמים.  והוסיפו על השקל, ועשו אותו סלע; והסלע ארבעה דינרין, והדינר שש מעין, והמעה שני פונדיונין.  נמצא לכל שנה, סלע ופונדיון:  שאף על פי שהסלע שמונה וארבעים פונדיון--כשייתן הפונדיונות ליקח סלע מן השולחני, נותן תשעה וארבעים.

ד  החומר--הוא הכור, והוא שני לתכין; והלתך, חמש עשרה סאין.  נמצא החומר שלושים סאה--שהן עשר איפות, כל שלוש סאין איפה.  וכבר ביארנו בהלכות שבת, שהמקום שיש בשיבורו חמישים אמה על חמישים אמה, הוא בית סאה, והוא מזרע סאה.

ה  נמצאת למד, שהמקום שיש בשיבורו חמישה ושבעים אלף אמה, שהוא בריבוע מאתיים ארבע ושבעים אמות על מאתיים ארבע ושבעים אמות בקירוב--הוא בית כור, והוא "זרע חומר שעורים" (ויקרא כז,טז).

ו  [ה] כיצד דרך החשבון בערכי שדות:  הרי שהקדיש שדה אחוזתו, ונשאר ליובל שמונה שנים חוץ משנת היובל שאינה בחשבון כמו שביארנו--כל הרוצה לפדותה מיד ההקדש, נותן לכל "זרע חומר שעורים" (ויקרא כז,טז) שמונה סלעים ושמונה פונדיונות; ואם רצו הבעלים לפדותה, נותנין עשר סלעים ועשרה פונדיונות, לפי שהן מוסיפין חומש.

ז  וכן כל חומש האמור בתורה, צריך שיהיה הקרן עם התוספת חמישה--נמצא שהוסיף רביע הקרן; וכן אם פדת אשתו של מקדיש, או אחד מיורשיו--הרי אלו מוסיפין חומש.

ח  [ו] נשאר ליובל ארבע שנים, נותן הפודה ארבע סלעים וארבעה פונדיונות לכל חומר; ואם הבעלים פדו אותה, נותנין חומש.  וכן לפי חשבון זה, סלע ופונדיון לכל שנה.  ואינו נותן שנה בשנה, אלא נותן הכול כאחד.

ט  [ז] נשאר בינו ובין היובל שנה, אינו יכול ליתן סלע ופונדיון לפדותה--שנאמר "וחישב לו הכוהן . . . על פי השנים הנותרות" (ויקרא כז,יח), אינה נפדית בגרעון כסף אלא קודם ליובל בשתי שנים או יתר.  [ח] נשאר בינו ובין היובל שנה וחודשים--אם רצה הגזבר לחשב החודשים שנה וייתן שני שקלים ושני פונדיונין לכל זרע חומר, הרי זה מותר:  לפי שאין מחשבין חודשים להקדש, שנאמר "על פי השנים הנותרות"--שנים אתה מחשב להקדש, ואין אתה מחשב חודשים.

י  [ט] לפיכך אין ראוי לאדם להקדיש שדהו, לפני היובל בפחות משתי שנים.  ואם הקדישה--הרי זו מוקדשת, ואינה נפדית בגרעון כסף:  אלא אם רצה הפודה ליתן חמישים שקל לכל חומר, פודה אותה; ואם לא פדיה, הרי זו יוצאה לכוהנים ביובל כמו שיתבאר.

יא  [י] הקדיש שדהו בשנת היובל עצמה, אינה מוקדשת.  וכוהן ולוי שהקדישו בשנת היובל עצמה, הרי זו מוקדשת:  [יא] כשם שגואלין לעולם, כך מקדישין לעולם.

יב  המקדיש את שדהו אחר היובל--אינה נפדית בגרעון כסף עד שיגמור שנה אחר היובל, לפי שאין מחשבין חודשים להקדש; לפיכך אם רצה הפודה ליתן חמישים שקל לכל זרע חומר--הרי זה פודה אפילו ביום שאחר היובל, ואינו גורע כלום.

יג  כשמודדין, אין מודדין אלא מקומות הראויין לזריעה.  היו שם סלעים גבוהים עשרה טפחים, או נקעים מלאים מים עמוקים עשרה טפחים--אין נמדדין עימה; פחות מכאן, נמדדין עימה.  [יד] היו בה מקומות נמוכות עשרה או יותר, ואין בהן מים--נמדדין בפני עצמן, ומחשבין להן מה שראוי להן.

יד  [טו] הייתה מלאה אילנות--אף על פי שלא פירש, הרי הקדיש גם האילנות:  שכל המקדיש, בעין יפה הוא מקדיש.  ומחשבין את האילנות, בשווייהן; והקרקע--מודדין אותה, ויהיה ערכה סלע ופונדיון לכל שנה ולכל זרע חומר, כמו שביארנו.

טו  [טז] המקדיש שדה שאינה ראויה לזריעה, והיא הנקראת טרשין--פודין אותה בשווייה; וכן המקדיש את האילנות בלבד, פודין אותן בשווייהן.  [יז] היו האילנות שלושה אילנות לתוך בית סאה, ולא פירש שהאילנות בלבד הוא שהקדיש--הרי זה הקדיש את הקרקע ואת האילנות שביניהן.

טז  אבל אם היו האילנות נטועות כל שלושה אילנות ביתר מבית סאה, או בפחות, או שהקדישן זה אחר זה--הרי זה לא הקדיש את הקרקע, ולא את האילנות שביניהן.  [יח] הקדיש האילנות, ואחר כך הקדיש את הקרקע--פודה את האילנות בשווייהן, ואת הקרקע על פי מידתה.

יז  [יט] המקדיש שדה אחוזתו, והגיע היובל ולא נפדית, אלא הרי היא תחת יד ההקדש--הכוהנים נותנין את דמיה, ותהיה אחוזה להן:  שאין הקדש יוצא בלא פדיון, ואותן הדמים ייפלו להקדש בדק הבית.

יח  [כ] גאלה המקדיש קודם שיגיע היובל--הרי זו חוזרת לבעליה, והערך שנתן ייפול לבדק הבית כמו שביארנו; וכן אם גאלה בנו של מקדיש, הרי זו חוזרת לאביו ביובל.  אבל אם גאלה אותה בתו, או שאר קרוביו, או נוכרי מיד ההקדש--אם חזר המקדיש וגאלה מידן, חוזרת לו לעולם; ואם לא גאלה מידן, אלא הגיע היובל והיא תחת יד הבת או שאר קרובים או נוכרי--הרי זו יוצאה להקדש, ואינה חוזרת לבעליה לעולם, אלא תהיה אחוזה לכוהנים, שנאמר "והיה השדה בצאתו ביובל . . . לכוהן, תהיה אחוזתו" (ויקרא כז,כא).

יט  ואין הכוהנים צריכין ליתן דמים, שכבר נפדית מיד ההקדש ולוקח ערכה מאחר; אלא תחזור לכוהנים, כאילו הן בעליה.  [כא] במה דברים אמורים, בישראל.  אבל אם היה המקדיש כוהן או לוי, הרי זה גואל לעולם, ואפילו עבר עליה היובל ולא נפדית מן ההקדש, פודה אותה אחר היובל--שנאמר "גאולת עולם, תהיה ללויים" (ויקרא כה,לב).

כ  [כב] האישה שהקדישה שדה אחוזתה, וגאלה בעלה מיד ההקדש, והגיע היובל, והיא תחת ידי הבעל--הרי הדבר ספק, אם תחזור לאישה או תצא לכוהנים.  לפיכך אם קדמה האישה והחזיקה בה אחר היובל, אין הכוהנים יכולין להוציא מידה; ואם קדמו הכוהנים והחזיקו, אינה יכולה להוציא מידם.

כא  [כג] המקדיש שדהו, ופדה אותה כוהן מיד ההקדש, והגיע היובל, והיא תחת יד הכוהן--לא יאמר הואיל והרי היא יוצאה לכוהנים, הרי היא תחת ידי וזכיתי בה:  אלא יוצאה לכל אחיו הכוהנים.

כב  [כד] כשתצא השדה לכוהנים ביובל, תינתן לכוהנים שבמשמר שפגע בו היובל; ואם היה ראש השנה של יובל בשבת, שהרי משמר יוצא ומשמר נכנס--תינתן למשמר היוצא.

כג  [כה] המקדיש את האילנות, והגיע היובל ולא פדו אותן--אינן יוצאין לכוהנים:  שנאמר "והיה השדה בצאתו ביובל, קודש" (ויקרא כז,כא), ואין לי אלא שדה.  אבל המקדיש את הטרשין, והגיע היובל ולא פדו אותן הבעלים--הרי אלו יוצאין לכוהנים:  שנאמר "והיה השדה", וזו שדה נקראת.

כד  [כו] כיצד דין מקדיש שדה מקנתו:  שמין אותה בדמיה, ורואין כמה היא שווה עד היובל, ופודה אותה כל מי שירצה; ואם פדה אותה המקדיש, אינו מוסיף חומש.  ופדיונה לבדק הבית, כשאר ערכים ודמים.  וכשיגיע היובל, תחזור לבעלים הראשונים שמכרוה.  בין שנפדית מיד הגזבר, והרי היא יוצאה מיד אחר, בין שלא נפדית, והרי היא יוצאה מיד ההקדש--הרי זו חוזרת למוכר, ואינה יוצאה לכוהנים:  שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו.

כה  [כז] כל שדה ששמין אותה להקדש למכור אותה בדמיה, מכריזין עליה שישים יום רצופין, בבוקר בשעת הוצאת פועלים, ובערב בשעת הכנסת פועלים; ומסיימין מצריה, ואומרין כך היא יפה ובכך היא שומה, כל הרוצה ליקח יבוא וייקח.

כו  [כח] הלוקח שדה מאביו או משאר המורישין אותו, והקדישה, בין שהקדישה אחר מות אביו או מורישיו, בין שהקדישה בחיי אביו או שאר מורישיו ואחר כך מת אביו או מורישיו--הרי זו כשדה אחוזה:  שנאמר "ואם, את שדה מקנתו, אשר, לא משדה אחוזתו" (ויקרא כז,כב), שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה--יצאת זו שראויה לו ליורשה.